ראש השנה וסוכות לא שוברים את התקציב בגלל קנייה אחת גדולה. הם שוברים אותו כשעשרות החלטות קטנות מתקבלות בלי לעצור לרגע ולשאול: כמה אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו להוציא?

לפני כמה שנים הגיע אליי זוג אחרי החגים. הם לא הגיעו בגלל קנייה אחת גדולה, וגם לא בגלל הלוואה אחת משמעותית. הם הגיעו כי פתאום הם גילו שהחגים השאירו אחריהם בור של כמה אלפי שקלים. כשעברנו יחד על החשבון, התמונה הייתה מעניינת. הייתה קנייה של בגדים, מתנות, הוצאות על אירוח, כמה פעמים שהילדים ביקשו משהו "רק לכבוד החג", נסיעות, בילויים ועוד כמה הוצאות שלאף אחת מהן לא היה נראה שיש הצדקה לפתוח עליה שיחה. " על מה כבר הוצאנו כל כך הרבה?" הם שאלו.

וזו בדיוק הבעיה, לא הייתה הוצאה אחת גדולה, היו הרבה הוצאות קטנות.
וזה אחד הדברים שהופכים את תקופת תשרי למאתגרת כל כך מבחינה כלכלית. ראש השנה מגיע, אחריו יום כיפור, אחר כך סוכות, חול המועד ושמחת תורה. לכל חג יש את ההוצאות שלו, ובין לבין ממשיכים לשלם את ההוצאות הרגילות של המשפחה.
והשנה אנחנו מגיעים לתקופה הזו אחרי תקופה שבה יוקר המחיה כבר הורגש היטב. סקר שנערך אשתקד לקראת חגי תשרי 2025 מצא כי 72% מהנשאלים דיווחו שהוצאות משק הבית שלהם גדלו בשנה שקדמה לחגים, ו־77% אמרו שיוקר המחיה גורם להם יותר מתח נפשי. 
גם מחירי הקניות עצמם לא עומדים במקום. בדיקה של המכון לחקר הקמעונאות בשנה שעברה, מצאה כי סל מוצרי הצריכה לחגי תשרי 2025 התייקר בכ־8.1% לעומת החגים הקודמים.
אבל הנתונים האלה מספרים רק חלק מהסיפור'
החלק השני נמצא אצלנו בראש. חגים הם תקופה שבה הקנייה הופכת בקלות להחלטה רגשית.
אנחנו רוצים שהילדים ירגישו חג, אנחנו רוצים לארח כמו שצריך, רוצים להגיע להורים עם מתנה יפה. אם נוסעים - רוצים שהילדים ייהנו. ואם כבר קונים, אז לפעמים קשה לעצור ב"מספיק".
הבעיה היא שהמילה "מספיק" לא מופיעה על תג המחיר.
אפשר לקנות עוד חליפה, אפשר להוסיף עוד מתנה. אפשר להגדיל את הקנייה בסופר, אפשר להזמין עוד אטרקציה בחול המועד, כל החלטה בפני עצמה נראית הגיונית, אבל בסוף מישהו צריך לשלם על כולן. וכאן מגיעה אחת הטעויות הגדולות ביותר שאני רואה: אנחנו בונים תקציב לחודש, אבל לא בונים תקציב לחג. אנחנו יודעים כמה נכנס לחשבון בכל חודש, אנחנו יודעים פחות או יותר כמה יוצא על משכנתא, שכירות, חשבונות ואוכל. אבל כשמגיע תשרי, פתאום כללי המשחק משתנים. 
לכן אני חושב שהדרך הנכונה היא להסתכל על חגי תשרי כעל פרויקט כלכלי בפני עצמו.
עוד לפני שמתחילים לקנות, יושבים ומחליטים כמה כסף יש לנו לכל התקופה.
לא כמה היינו רוצים להוציא, כמה אנחנו יכולים. אחר כך מחלקים את הסכום: אוכל ואירוח, בגדים, מתנות, הוצאות סוכה, נסיעות, בילויים וכל סעיף אחר שרלוונטי למשפחה.
ואז מגיעה השאלה החשובה באמת: על מה אנחנו מוכנים לוותר?
כי תקציב הוא לא רשימת משאלות. תקציב הוא סדר עדיפויות. 
וזה גם המקום שבו צריך לדבר על הלוואות. "ניקח הלוואה ואחרי החגים נסתדר" הוא משפט שאני שומע לא מעט. אבל ההלוואה לא נעלמת אחרי החג, היא רק משנה את התאריך שבו נשלם עליה. הבעיה היא שלאחר החגים החיים חוזרים לשגרה, המשכורת נשארת אותה משכורת, ההוצאות הרגילות חוזרות, ובנוסף אליהן נכנס עכשיו החזר חודשי חדש.
הלוואה יכולה להיות כלי נכון כאשר יש לה מטרה ברורה ויש לנו יכולת אמיתית להחזיר אותה. אבל אם היא נועדה רק לאפשר לנו להוציא יותר ממה שיש לנו, היא לא פתרה את הבעיה, היא דחתה אותה. והאמת שזה הרבה יותר מכך היא גם העצימה אותה.
ויש עוד דבר שחשוב לזכור: תשלומים הם לא הנחה. כשאנחנו אומרים "זה רק 300 שקל בחודש", אנחנו לפעמים שוכחים לשאול כמה פעמים 300 שקל כבר נמצאים אצלנו בכרטיס.
שלוש עסקאות כאלה הן כבר 900 שקל. חמש הן 1,500 שקל, ואם כל אחת מהן ממשיכה גם אחרי שהחג נגמר, פתאום חודש תשרי ממשיך לעלות לנו גם בחשוון.
וזה בעיניי אחד המבחנים החשובים של משפחה בתקופת החגים: לא כמה הצלחנו לקנות, אלא כמה הצלחנו ליהנות בלי לפגוע בחודשים שאחר כך.
אני מציע למשפחות ולקוראי הטור הזה לעשות השנה דבר פשוט .לקבוע מראש סכום כולל לכל חגי תשרי, לא להסתמך על כרטיס האשראי כדי לגלות בדיעבד כמה הוצאנו, אלא להחליט מראש כמה אנחנו רוצים להוציא. ואז, בכל פעם שמגיעה הוצאה חדשה, לא לשאול רק "האם אנחנו יכולים לקנות את זה?", אלא "מאיזה סעיף בתקציב זה יורד?"
השאלה הזו משנה הכול, כי אם יש לנו עוד 500 שקל בתקציב הפנאי, אפשר להחליט להשתמש בהם. אבל אם אין, צריך לבחור: או שמוותרים על משהו אחר, או שלא קונים.
זו אולי הדרך הפשוטה ביותר להחזיר את השליטה לידיים שלנו,
והיא גם מזכירה לנו משהו חשוב הרבה יותר מכסף. המטרה של החג היא לא שהילדים יראו כמה קנינו, המטרה היא שהם ירגישו כמה שמחנו. אנחנו לא צריכים להפוך את החגים לחג של חשבונות וקיצוצים, להפך. אנחנו צריכים לתכנן אותם כך שנוכל לשמוח בהם באמת, בלי שהשמחה של תשרי תהפוך ללחץ של חשוון. כי בסופו של דבר, החג ייגמר, האוכל ייגמר, המתנות ייפתחו והסוכה תתקפל. אבל אם לא תכננו נכון, התשלומים ימשיכו לרדת גם הרבה אחרי שהאורחים ילכו. חג שמח הוא לא חג שבו הוצאנו הכי הרבה, הוא חג שבו ידענו מראש כמה אנחנו יכולים להוציא והצלחנו ליהנות בתוך הגבולות האלה.
הכותב הינו מתכנן פיננסי ובעל רישיון מטעם רשות ניירות ערך.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק, מנהל מקצועי במסילה, במייל: nb@mesila.org
 

החג עולה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים

בשעה שהילדים עדיין קטנים, חתונה נראית כמו אירוע ששייך לעתיד הרחוק. אבל דווקא השנים האלה עשויות להיות ההזדמנות הגדולה ביותר של ההורים לבנות לעצמם מרחב נשימה כלכלי. הסיפור של שתי משפחות, שהתחילו כמעט מאותה נקודה, ממחיש עד כמה ההבדל בין "נתחיל מתישהו" לבין "נתחיל עכשיו" יכול להיות משמעותי.
זה היה ערב רגיל לחלוטין.
הילדים כבר ישנו, הבית סוף־סוף נרגע, ושני ההורים ישבו במטבח ודיברו על העתיד.
"אתה יודע," אמרה האמא, "יום אחד גם אנחנו נצטרך לחתן אותם."
האבא הנהן. הוא ידע שהיא צודקת. רק שהמילה "יום אחד" נשמעה לו רחוקה מאוד.
הילד שלהם היה אז בן שלוש.
חתונה? בעוד עשרים שנה, בעזרת ה'. עד אז המשכורת תעלה, המשכנתא תרד, ההוצאות ישתנו, ובוודאי יהיה קל יותר לחסוך.
הם לא החליטו שלא לחסוך.
הם פשוט החליטו לחכות.
באותו שבוע, בבית אחר, משפחה אחרת ניהלה כמעט בדיוק את אותה שיחה.
גם שם היה ילד קטן. גם שם היו משכנתא, הוצאות וחשבון בנק שלא השאיר הרבה מקום ל"מותרות". גם שם ההורים ידעו שהחתונה תגיע בסופו של דבר.
אלא שהם הגיעו למסקנה אחרת.
"אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה בעוד עשרים שנה," אמר האב, "אבל אנחנו כן יכולים להחליט מה אנחנו עושים החודש."
הם בחרו סכום חודשי שלא יכביד עליהם והתחילו להפקיד אותו לחיסכון ארוך טווח.
400 שקלים בחודש.
לא סכום דרמטי. לא מהלך ששינה את אורח החיים שלהם. פשוט הוראת קבע שהמשיכה לעבוד גם בחודשים שבהם הם כמעט שכחו ממנה.
וכאן מתחיל ההבדל.
השנים עברו. וההחלטה הקטנה נשארה
הילדים גדלו.
המשפחה הראשונה המשיכה להתנהל כרגיל. בכל פעם שהנושא עלה, הייתה סיבה טובה לדחות: עכשיו יש הוצאה על הבית, עכשיו נולד עוד ילד, עכשיו צריך להחליף רכב, עכשיו יש שכר לימוד.
"נתחיל כשיהיה קצת יותר קל."
אלא ש"כשהיה קצת יותר קל" לא הגיע.
לא מפני שהם התנהלו בצורה לא אחראית. להפך. הם פשוט גילו אמת שרבים מההורים מכירים: תמיד יש משהו דחוף יותר.
אצל המשפחה השנייה לא היה קל יותר.
גם אצלם היו הוצאות בלתי צפויות. גם אצלם היו חודשים שבהם 400 השקלים היו מורגשים.
אבל החיסכון כבר הפך להרגל.
בכל חודש נכנס הכסף.
השנים עשו את שלהן.
והזמן, שבתחילת הדרך נראה כמו פרט שולי, הפך בהדרגה לשחקן המרכזי בסיפור.
ואז הגיע הרגע שבו "יש עוד זמן" נגמר
כעבור כעשרים שנה, שני הילדים כבר היו צעירים לקראת הקמת בית.
פתאום המילה "חתונה" כבר לא הייתה משהו שמדברים עליו באופן תיאורטי.
היו פגישות. היו הצעות. היו הכנות. היו רשימות.
ובעיקר — היו מספרים.
כמה עולה אולם?
כמה עולה מנה?
מה לגבי הדירה?
מה ההורים יכולים להעמיד?
בבית הראשון, ההורים התחילו לחשב.
הם הסתכלו על החסכונות שנצברו לאורך השנים וגילו משהו לא נעים: הזמן עבר, אבל הכסף שהם קיוו לחסוך איתו לא הגיע.
עכשיו כבר אי אפשר היה לחזור עשרים שנה אחורה.
בבית השני, לעומת זאת, הייתה נקודת פתיחה אחרת.
במשך עשרים שנה הופקדו 400 שקלים מדי חודש. סך ההפקדות לבדן הגיע ל־96 אלף שקלים. אבל החיסכון לא נשען רק על הכסף שהופקד; במסגרת השקעה ארוכת טווח, התשואה שנצברת יכולה להמשיך ולהיצבר לאורך השנים.
באתר "בנקל", למשל, מוצגת המחשה של הפקדה חודשית בסך 400 שקלים במשך 20 שנה במסלול העוקב אחר מדד S&P 500. בדוגמה שלהם, המבוססת על תשואות היסטוריות, 96 אלף שקלים של הפקדות מגיעים לסכום של 334,541 שקלים לפני מס, ובדוגמה מופיע סכום של 274,905 שקלים לאחר ניכוי המס המוצג שם — והכול לפני דמי ניהול.
חשוב להדגיש: זהו חישוב המבוסס על ביצועי עבר ואינו הבטחה לתשואה עתידית. השקעה בשוק ההון כרוכה בתנודות ובסיכון, והתוצאה בפועל יכולה להיות שונה.
אבל המספרים כן ממחישים עיקרון אחד שקשה להתעלם ממנו:
כשנותנים לכסף זמן, גם הפקדה חודשית שאינה נראית גדולה יכולה להפוך לאורך שנים לסכום משמעותי.הטעות שרבים מההורים עושים
הבעיה היא שלא מעט משפחות חושבות על חיסכון לחתונה במונחים של סכום גדול.
"כשיהיו לנו 100 אלף שקל פנויים, נתחיל."
אבל זו בדיוק הנקודה.
ייתכן שלא צריך לחכות ל־100 אלף שקל.
אפשר להתחיל בסכום שמתאים ליכולת של המשפחה ולתת לזמן לעשות את שלו.
200 שקלים בחודש.
300 שקלים.
400 שקלים.
הסכום משתנה ממשפחה למשפחה. מה שלא משתנה הוא העובדה שחיסכון של עשרים שנה שונה לחלוטין מחיסכון של חמש שנים.
וככל שמתחילים מוקדם יותר, יש יותר זמן להפקדות להצטבר ולכסף לעבוד.
זו לא שאלה של עשירים מול מי שאין להם
וזו אולי התובנה החשובה ביותר בסיפור הזה.
המשפחה שחסכה לא בהכרח הרוויחה יותר.
היא לא בהכרח הייתה נטולת הוצאות.
היא פשוט קיבלה החלטה אחרת לגבי הכסף שהיה לה.
במקום לשאול:
"כמה כסף יש לנו היום לחתונה?"
היא שאלה:
"כמה זמן יש לנו עד החתונה, ומה אנחנו יכולים לעשות עם הזמן הזה?"
זו הסתכלות שונה לחלוטין.
כי כשמדובר בילד בן שלוש, יש משהו שאי אפשר לקנות אחר כך בכסף:
שנים.
החתונה עוד רחוקה. וזה בדיוק העניין
אולי הילד שלכם עדיין קטן.
אולי החתונה נראית כמו משהו ששייך לדור הבא.
אולי כרגע יש הוצאות חשובות יותר, והיכולת לחסוך מוגבלת.
אבל דווקא בגלל שהאירוע רחוק, יש אפשרות לתכנן אותו אחרת.
לא לחכות לרגע שבו כבר צריך את הכסף.
לא להתחיל לחשוב על זה כשההצעה מגיעה.
אלא לשבת היום, לחשב, להבין את היעד, לבדוק כמה אפשר להפקיד בכל חודש ולבחון אילו אפשרויות חיסכון והשקעה מתאימות למשפחה.
לא צריך לדעת היום כמה בדיוק תעלה החתונה בעוד עשרים שנה.
צריך רק להחליט שלא מגיעים אליה בלי תוכנית.
כי בעוד עשרים שנה, שתי המשפחות יעמדו באותה חתונה.
אבל רק אחת מהן תוכל להסתכל אחורה ולומר:
"טוב שהתחלנו כשהיה לנו עוד זמן."
רוצים לדעת מה הסכום החודשי שיכול להתאים ליעד שלכם?
היכנסו לסימולטור החיסכון, הגדירו את מספר השנים, סכום ההפקדה והיעד שלכם — ובדקו איך נראית הדרך האפשרית.
החתונה אולי רחוקה.
ההחלטה לגביה מתחילה הרבה קודם.

שתי משפחות, שני ילדים, 20 שנה: ההחלטה הקטנה שיכולה לשנות את הדרך לחתונה 

חוזרים לנושא שפתחתי בטור הקודם – מה עושים אם התברר לנו שהילד שלנו נחשף למידע הכי קשה שיכול להיות, וכרגע בהתמקדות על סוג מקרים של 'תאונה ביתית' כמו פתיחת דלת בחדר הורים בזמן לא מתאים, כניסה לאמבטיה לא נעולה, וכן הלאה.
ואנחנו - - בלחץ אטומי
עכשיו, מה מטריד אותנו בעיקר – שימו לב:
מה הילד ראה? 
כמה זמן זה היה? ההבדל בין שניה אחת לשבע שניות הוא שמיים וארץ,
מה נגיד לו אם הוא ישאל אותנו?
ואם הוא לא ישאל כלום ולא יגיד כלום – אז האם אנחנו צריכים לדובב אותו? 
אם כן – איך??
מה לומר מה לא לומר.
התחושה היא שזה פלונטר שאין איך לצאת ממנו.


כאן אני מציע לקחת אויר, להוריד לחץ, להפעיל את ההגיון והראש הבריא,
לזכור לפני הכל שכאשר נבחרנו להיות בתפקיד ההורים, מי שנתן לנו את האחריות האינסופית הזו, כלל בה גם את האפשרות להתמודד עם תאונות כאלה, זה חלק מהחיים, אז אין סיבה לאבד עשתונות.
ופה אני רוצה לשים את האצבע על נקודה מאוד חשובה. 
כשקורה כזה דבר – אנחנו באופן טבעי חושבים עלינו,
על ההתמודדות שלנו,
מה אנחנו נענה אם הילד ישאל כך וכך,
מה אנחנו נרגיש מול הילד,
איזה מין הורים אנחנו שקורה לנו כזה דבר,
מה אנחנו עושים עכשיו.


וזו בדיוק ההתמודדות שמלחיצה אותנו – אין לנו תשובות לענות לעצמנו.
אז עכשיו - - - עצור לחץ ובואו נתחיל לחשוב על הילד.
ובכן הילד שלנו נחשף למראה שלא היה צריך לראות, הילד או הילדה כמובן,
בואו נשאל את עצמנו רגע,
מה המצב שלו כעת,
מה הוא מרגיש,
איזו התמודדות הוא עובר אחרי שראה מה שראה?



וכאן אני רוצה לשים על השלחן את המציאות במצב כזה.
ילד שנחשף למראה שנחשב קשה ולא מותאם לו, הוא בעצם עובר סוג של טראומה,
וכעת ברגע שאחרי, הוא פגוע טראומה וזקוק להחלים ממנה.
יש כל מיני דרכים להתגבר על טראומה, ואחת הבשורות הטובות - שלנפש יש כלים לרפא את עצמה, לא תמיד יש צורך בהתערבות.
בדיוק כמו שהגוף יודע להתמודד עם סוגים שונים של פצעים וחבלות - בעצמו. 
אז זה המצב של הילד כרגע,
ואם אנחנו רוצים לפעול לטובתו אחרי מה שקרה,
אנחנו רוצים להתייחס בצורה נכונה למצב שבו הוא נמצא.
וכל השאלות שנוגעות אלינו, להתמודדות שלנו, לא הכרחיות כרגע.


תחשבו על בחור צעיר ש"סחב" לאבא שלו את המכונית, נכנס לרכב ללא רשיון וללא רשות ומתחיל לנהוג בו ליד הבית, פושע מוחלט,
ולמזלו הרע הוא נכנס בקיר! עבר תאונה, הוא פצוע.
אבא שלו שומע את הבום ורץ החוצה וברגע אחד קולט את הסיטואציה,
מה הוא יעשה כעת?
יחשוב מה הוא אומר לשכנים?
יתקשר לברר איפה לתקן את האוטו?
יחשבן איך המקרה הזה יזיק לילדים בשידוכים?
לא.
הוא ירוץ לטפל בו להרגיע אותו להזעיק עזרה.
להציל את הבן שלו,
אחר כך יראה איך להתמודד עם ההשלכות.
כעת הוא עסוק אך ורק בלהציל את הבן השובב - -  מהתאונה שלו עם עצמו.


אז מה לעשות כדי לעזור לבן או לבת שלנו במצב כזה?
ההמלצה המרכזית - להמשיך שגרה, 
ללכת ללימודים, קייטנה, משחקים חברים, לעזור בבית כמו כולם, לצאת, לחזור, להיות בפעילות.
שגרה היא תרופת פלא טבעית לתסמיני טראומה. הטראומה מערערת את הביטחון מעלה את מפלס המתח, מציפה זכרונות ותחושות וגורמת לסובלים ממנה להמשיך לחוות את הקושי והמצוקה בצורה שפוגעת בעצמם.
השגרה מחזקת באופן טבעי ומהיר את כל החולשות האלה!
מה לא מומלץ?
לא להשאיר אותו בבית במקום להיות בלימודים או עם החברים, לא לנסות לשאול אותו כל מיני שאלות על איך הוא מרגיש עם מה שהיה, ואם הוא רוצה עזרה, ואולי בכל זאת,
פשוט לשחרר ולזרום עם השגרה.


ובתוך זה – יש בהחלט אתגרים,
כי יתכן והוא ישאל שאלות, וצריכים לדעת מה לענות,
זו ממש הדרכה בפני עצמה שאני מעביר להורים: איך לענות לשאלות מביכות. שיטה פשוטה להפליא ויעילה שתעזור לכם להתמודד בקלות לא להישאר עם הלשון בחוץ מול שאלות מתקילות שאין לכם מושג מה לענות. ואולי אכתוב על זה כאן כמה מילים בהזדמנות הקרובה.
דבר נוסף ומאוד חשוב,
לפקוח עין בימים הקרובים, ולשים לב אם ההתנהגות והתפקוד הכללי של הילד, נורמטיבים,
אם אין שינוי בולט רגשי, לימודי או חברתי,
ואם משהו נראה לנו לא תקין – זה הזמן לפנות ליעוץ מקצועי.


וחשוב חשוב לזכור תמיד,
שום תאונה או תקלה לא מורידה מהיכולת הבלעדית שלנו ההורים להיות עוגן של ביטחון ותמיכה אמיתית לילדנו – בכל מצב.






חשיפה קשה למידע או מראה – איך להתמודד.

הפער שבין הרצון לבין המעשה: למה אנחנו דוחים את הטיפול בעתיד שלנו?
העולם מציף אותנו בפרסומים על השקעות בקרקעות, נדל"ן וסטארטאפים שמבטיחים תשואות מהירות. מול המבחר הזה, אנשים רבים מרגישים לחץ כשהם מחשבים כמה כסף צריך בשביל חתונות הילדים.
מצד שני, לעיתים קרובות אנו שומעים בארגון את הטיעון "אין לי ראש לזה, אני עסוק מדי". הם צודקים: התחום דורש הבנה וזמן, ולכן רבים פשוט מוותרים.
להסיר את הלוט: המורכבות הטכנית שאתם הולכים להשאיר מאחור
ברגע שתורידו את הסיבוך מהשולחן, הדרך תהפוך להרבה יותר פשוטה. 
ארגון בנקל פה כדי לעזור לכם לתכנן נכון ולחסוך בצורה עקבית ואחראית, כדי שתוכלו לדאוג מראש שיהיה לכם שקט נפשי וסכום כסף מסודר לחתונות הילדים שלכם.
המטרה שלנו ברורה: להוביל אתכם להשקעה אחראית ומבוקרת. אנחנו מאמינים שאתם יכולים לעשות השתדלות ראויה, בלי לפגוע בשקט הנפשי שלכם. הכלים שבהם אנחנו משתמשים- קופות גמל להשקעה וקרנות השתלמות- מאפשרים לכל אחד לפי היכולת שלו, להפקיד סכומים קטנים וגדולים, במסלולים כשרים ומפוקחים.
כשתפרידו בין ההתלבטויות לבין הפעולה בתכלס, תגלו שאפשר לעשות את זה  בשקט, בביטחון וביציבות.
ההבדל הקריטי: מה נכון למשקיע הפרטי ומה כדאי להשאיר למקצוענים?
התשובה מתחילה ביכולת שלכם להבדיל בין סוגי השקעות.
בעולם הכספים, יש מושג שנקרא "משקיע כשיר". זה אדם שיש לו המון ידע, ניסיון, ובעיקר- עודף כסף נזיל שגם אם יקרה לו משהו, הוא עדיין ימשיך לישון טוב בלילה.
אנשים כאלה יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים גדולים- נדל"ן בחו"ל, קרקעות או מיזמים מורכבים. הם מחפשים רווח גבוה, אבל זה ממש לא מתאים למי שמשקיע את החסכונות המשפחתיים שלו, או למי שצריך שהכסף יהיה זמין מיד כשיגיע הזמן.
עבור הרבה אנשים, כניסה להשקעות כאלו הופכת לנטל מלחיץ ואפילו מסוכנת לעתיד הכלכלי שלהם. לעומת זאת, אנחנו מציעים דרך אחרת, שנשענת על עיקרון של פיזור ושקיפות. 
פיזור ושקיפות: הדרך לבנות יציבות בראש שקט
כשאתם משקיעים בכלים מוסדרים, כמו גמל להשקעה וקרן השתלמות, הכסף שלכם לא "תקוע" בנכס אחד מסוכן, אלא מפוזר על פני המון אפיקים שונים. המשמעות היא יציבות גבוהה יותר, נגישות לכספים, ובעיקר- רוגע שהכסף שלכם לא מסכן את עצמו.
אנחנו לא מציעים לכם "עסקה של פעם בחיים". אנחנו בוחנים יחד איתכם מה אתם צריכים, ומתאימים את המסלול לזמן שלכם. כך, בלי לשנות את סדר היום שלכם, תורידו דאגה גדולה מהלב ותדעו שעשיתם את המקסימום למען עתיד המשפחה שלכם.
אז מה אתם עושים היום כדי להבטיח את היציבות הכלכלית שלכם בשקט ובביטחון?




ניהול העתיד הכלכלי: איך תעשו סדר מבלי להסתבך?

בואו נכיר מבפנים..

לא יודעת מה אתם, אבל אני  פגשתי את זה כבר מספר פעמים, 
מוטי בן שנתיים, מדשדש בלי נעליים.. מצהיר בגאווה שהוא לא שותה חלב. 
ראיתי את הילדים האלו, ואני שואלת את עצמי בקול, איך? 
איך הם מסרבים לעוגייה כי יש בה גלוטן? 
איך ילד בגיל שכל העולם שלו סובב סביב ממתק, מצליח להגיד "לא"?
מגיל אפס הם יודעים שליטה עצמית , דחיית סיפוקים, רק כי הם לא יכולים. 
החלב מזיק להם, האוויר משפיע עליהם, הלחם לא טוב להם, הסוכר משחק. ועוד על זה הדרך.
את רואה את הילדים האלו שכבר מגיל אפס יודעים להגיד לא על ממתק נחשק. יודעים לוותר על מסלול הליכה יודעים בדיוק מה טוב להם עכשיו, 


בואו נדבר על זה הפעם, 
בואו נבין את האתגר, 
בואו נכיר בתוצאות.


הולך להיות מרתק. 


.
ספרי לי על עצמך, איפה זה פוגש אותך בהתמודדות?
"אני אמא לילד אלרגי לחלב. 
כבר מגיל חודשיים הבנו שמשהו לא תקין, בדקנו, חששנו, ביקרנו בבתי חולים, בדיקות רפואיות, מה לא. 
בבדיקה האלרגנית גילינו כי הוא אלרגי בצורה חריפה לחלב, 
מאז הבית שלנו נכנס להילוך מסחרר. 
כל החלב יצא החוצה וכל אריזת מזון שנכנסת הביתה, קוראים אותה כל מילה. 
כל הזמנה ליום הולדת, מצריכה מאיתנו טלפון להורים, שליחת ממתק חילופי למקרה ש... אם.. 
כל טיול, שבת משפחתית, קייטנה, פעילות. דורשים היערכות. 
זה משהו שמלווה אותנו כל הזמן. 


ומה קורה עם הילד? איך הוא מתמודד? 
זה מאוד מעניין  ושווה מחקר. 
אנחנו ההורים דואגים, חוששים, מרפדים את הדרך, מחליקים כל הזמן. 
אבל, הוא?
למד לחיות עם זה . הוא למד לסרב לממתק שחבר מציע לו , למד לתזכר את המלמד לפני כל סיום. למד להזכיר לכולם שהוא אלרגי.. 



לא אמיתי, אין לו רגעים קשים? כולם מלקקים גלידה והוא לא? 
"ברור שקשה לו לפעמים, כשכולם אוכלים והוא לא. כולם רגילים והוא מוגבל..
יש פעמים שהוא פשוט מתוסכל מהמציאות בה הוא חי. 
אבל הוא למד, אנחנו לא יכולים לקחת ממנו את האלרגיה, אנחנו כן יכולים לגדול ממנו, לצמוח. 


בבקשה, ספרי לנו על זה. תני לנו כח. 
כשאת רואה את הילד שלך, הקטן. מצליח לעמוד על שלו, להסביר בבהירות ובנחישות על מצבו.
מצליח לסרב למה שעושה לו לא טוב, מבין את החיים, כמו שאומרים... 
את רואה אותו לומד להכיר את עצמו, מאמין בעצמו והכל מתוך הניסיון שהקב"ה בחר דווקא בו לגדול מתוכו. זה מרגש וזה עצמו הכח הכי גדול.
יישר כח לגב' אפל, אמא לארבעה אלרגים על הכח שאת מעבירה לנו. 


איך ילד מצליח להגיד לא ??

מקרצפים את השיש בסוף היום כדי להרגיש נקיים? הפריט התמים במטבח שאתם חייבים לזרוק לפח עוד היום.
השעה מאוחרת, הילדים כבר ישנים ואתם עוברים עם הספוג הצהוב והלח על השיש ושולחן האוכל כדי שהכל יבריק למחר. אתם נושמים לרווחה מול הניקיון, בטוחים שהשארתם מטבח סטרילי, אבל למעשה אתם עושים בדיוק את הפעולה ההפוכה ומפזרים סכנה שקטה בכל רחבי הבית.
המעבדה הסודית שמסתתרת לכם בכיור
מחקר גרמני מקיף, שניתח את המיקרוביום (אוכלוסיית החיידקים) של עשרות ספוגי מטבח משומשים, גילה נתונים מעוררי פלצות. הספוג התמים שלכם מכיל ריכוז חיידקים שגבוה יותר מזה שנמצא באסלת השירותים שלכם!
הנקבוביות של הספוג, בשילוב עם הלחות התמידית ושאריות המזון, יוצרות חממה מושלמת להתרבות של חיידקים פתוגניים. ברגע שאתם "מנקים" איתו את השיש או שולחן האוכל, אתם למעשה מורחים שכבה בלתי נראית של חיידקים על המשטחים שעליהם הילדים שלכם מניחים את האוכל בבוקר.
איך לשמור על מטבח באמת נקי?

המקור המדעי: המחקר המקיף על אוכלוסיית החיידקים בספוגי מטבח, שפורסם בכתב העת Scientific Reports מבית Nature:



הפריט התמים במטבח שאתם חייבים לזרוק לפח עוד היום               

כשאלי ויעל התיישבו מול היועץ הפיננסי, הם הרגישו מוכנים.
"הבאנו את כל התדפיסים מהבנק", אמרה יעל בגאווה, "עשרה עמודים מכל חשבון".
אבל אחרי חצי שעה של מיון ידני, התברר שחסרים עוד כמה חלקים בתמונה. החיסכון הקטן של הילדים בבנק אחר, כרטיס האשראי העסקי של אלי, והקרן הפנסיונית שאף אחד לא בדק כבר שנים.
"אם רק הייתה דרך לראות את כל התמונה במקום אחד", אמר אלי בתסכול.
הדרך הזאת כבר כאן, והיא נקראת בנקאות פתוחה.
מהי בנקאות פתוחה?
בנקאות פתוחה היא שינוי משמעותי בדרך שבה אנחנו מנהלים את המידע הפיננסי שלנו. הרעיון פשוט: המידע על הכסף שלכם לא שייך לבנק. הוא שייך לכם.
במקום שכל בנק או חברת אשראי יחזיקו בנפרד את הנתונים שלכם, תוכלו לבחור לשתף את המידע הפיננסי שלכם עם גורמים מורשים, ורק בהסכמה מפורשת שלכם. בנק ישראל מסביר כי בנקאות פתוחה מאפשרת ללקוחות לשתף צדדים שלישיים במידע הפיננסי שלהם, כדי לקבל שירותים מותאמים יותר לצרכים שלהם.
איך זה עובד בפועל?
נניח שאתם רוצים לבדוק הצעה טובה יותר למשכנתא, הלוואה או ניהול תקציב. במקום לאסוף תדפיסים, לשלוח קבצים ולנסות להסביר בעל פה מה קורה בחשבון, תוכלו לתת הרשאה לגוף מורשה לראות מידע מסוים, לזמן מוגבל, ובצורה מאובטחת.
כך אפשר לקבל תמונה רחבה יותר: הכנסות, הוצאות, הלוואות, כרטיסי אשראי וחסכונות. כשיש תמונה מלאה, קל יותר להשוות הצעות, לזהות כפילויות, להבין לאן הכסף הולך, ולקבל החלטות טובות יותר.
מי יכול לראות את המידע?
כאן חשוב לעצור. לא כל אפליקציה, יועץ או חברה יכולים פשוט לבקש גישה לחשבון שלכם. לפי חוק שירות מידע פיננסי, רק גורמים שקיבלו רישיון או פועלים במסגרת הסדרה מתאימה יכולים לספק שירות כזה. קיימים מרשמים רשמיים של נותני שירות מידע פיננסי וגופים מפוקחים, וחשוב לבדוק אותם לפני שנותנים הרשאה.
במילים פשוטות: גם אם השירות נשמע נוח, אל תמהרו ללחוץ על אישור. בדקו מי עומד מאחוריו, האם הוא מורשה, לאיזה מידע הוא מבקש גישה, ולכמה זמן.
ארבעה צעדים שכדאי לעשות כבר עכשיו
סדרו את הבית מבחינה פיננסית
רשמו איפה נמצאים החשבונות, כרטיסי האשראי, החסכונות, ההלוואות והפנסיה שלכם. גם בלי אפליקציה, סדר מתחיל במיפוי.
הכירו את הזכויות שלכם
המידע הוא שלכם. אתם מחליטים למי לתת גישה, לאיזה מידע, ולכמה זמן. בנק ישראל, מציין כי הסטנדרט לבנקאות פתוחה כולל גם הסדרה של ההגנה על המידע וניהול הסיכונים.
בדקו רישיון לפני שנותנים הרשאה
לפני שמשתפים מידע פיננסי, ודאו שהחברה מופיעה במרשם רשמי של גורמים מורשים או מפוקחים.
שאלו את היועץ שלכם
אם אתם נעזרים בייעוץ פיננסי, שאלו האם היועץ עובד עם גוף מורשה בתחום הבנקאות הפתוחה. גם יועץ מקצועי וטוב לא בהכרח רשאי לגשת למידע שלכם בדרך הזאת.
כדאי לזכור
בנקאות פתוחה היא לא רק טכנולוגיה חדשה. זו הזדמנות לקחת בעלות אמיתית על המידע הפיננסי שלכם, להבין טוב יותר את התמונה המלאה, ולבחור מי יוכל לעזור לכם לקבל החלטות חכמות יותר.
המידע הוא שלכם. השתמשו בו בחכמה, בזהירות, ורק מול גורמים מורשים.



הבנק שלכם עומד להפוך לשקוף: איך זה יכול לעזור לכם?

"יער שוויץ" 
השלט מקדם את פנינו מול נוף עוצר נשימה
ירדנו קבוצה שלימה של בנות 
התפרסנו על הדשא, 
פתחנו סדין
ארוחה מושקעת
צחוק. חוויות. התרגשות. 
תוך כדי---
מתלוננת אחת החברות על גרד פתאומי...
.
למה זה צריך לקרות?
צודקת, שאלה בול במקום...
למה כל יציאה חייבת להסתיים בסיפור מצמרר...
אבל מה לעשות, זה החיים. אנחנו רק צריכים להסכים להביט בהם בעיניים ולהתנהל כמו שצריך. 


אוקי, מה באמת היה לה?
ראינו נפיחות, אודם וקצת שלפוחיות. האמת, נבהלנו מאוד! כאילו, אין רקע רפואי. אין משהי שמתמצאת קצת יותר. אין, כאילו, אין כלום....  אז מה עושים??
"ככה פגשתי אותם," מספרת ברכי, בוגרת היחידה בשטח. "נבוכות, מבולבלות, הסטריות.." 
ניגשתי אליה, תשאלתי אותה, הסתכלתי על הפריחה ועל האזור שבו ישבנו, וההתרשמות הראשונית הייתה שמדובר בתגובה אלרגית מקומית, ככל הנראה בעקבות מגע עם צמח מסוים.


לא הבנתי, אם מדובר באלרגיה, איך היא לא ידעה את זה עד עכשיו?
"צודקת, אלרגיה מתגלה בדרך כלל רק לאחר חשיפה לאלרגן.
לפעמים זו החשיפה הראשונה שמעוררת את התגובה, ולפעמים רק חשיפה חוזרת.
ייתכן שעד היום היא פשוט לא נחשפה לאותו צמח או לאותו גורם שגרם לתגובה.


"אז מה עשית בפועל?
קודם כול, הרגענו.
כשמישהי נבהלת, גם כל הסביבה נלחצת. דווקא ברגעים כאלה חשוב לעצור, לנשום ולפעול בשיקול דעת.
העברנו אותה למקום מוצל.
בדקנו שהתגובה נשארת מקומית – רק באזור שבו הופיעה הפריחה – ושאין סימנים נוספים כמו קושי בנשימה, נפיחות בפנים או בשפתיים, סחרחורת או תחושת חולשה.
במקביל שאלנו אם היא רגישה למשהו שהיא מכירה, ואם היא נוטלת תרופות באופן קבוע.
המשכנו לעקוב אחריה, והרחקנו אותה מהצמחייה שכנראה גרמה לתגובה."


ומה אם הגרד רק הולך ומתגבר?
כאן כבר צריך להיות ערניים.
אם מופיעים קושי בנשימה, צפצופים, נפיחות בלשון, בשפתיים או בגרון, או שהפריחה מתפשטת במהירות ומלווה בהרגשה כללית לא טובה – זו כבר עלולה להיות תגובה אלרגית משמעותית, וצריך להזעיק מיד כוחות הצלה. 
אם ידוע שלמטופלת יש מזרק אפינפרין (אפיפן), יש לסייע לה להשתמש בו בהתאם להדרכה שקיבלה."


ואם זו "רק" פריחה?
גם אז לא מתעלמים. ממשיכים לעקוב.
נמנעים מגירוד, שעלול להחמיר את הגירוי ואף לפצוע את העור.
אם יש ספק, אם הפריחה מחמירה או אם מופיעים תסמינים נוספים – פונים לבדיקה רפואית.


אז ממה כדאי להיזהר?
לא כל פריחה היא אלרגיה.
לא כל אלרגיה היא מסכנת חיים.
אבל גם לא כל פריחה היא "שטויות".
אל תמהרו לאבחן.
אל תמרחו משחות אקראיות שמצאתן בתיק.
ואל תבטלו תלונות רק כי "זה בטח יעבור".
תהיו ערניות!!!
לפעמים זו באמת תגובה קלה שחולפת מעצמה.
ולפעמים הגוף מאותת לנו ואנחנו חייבים לשים לב.




המדור באדיבות היחידה בשטח – מרכז הכשרה להצלת חיים
הכירי: ODT  בעזרה ראשונה | למידה בשיטה חווייתית רב חושית שמוציאה אותך מצילה ויעילה בכל מקרה חירום רפואי בדרך קצרה. חווייתית. מעשית.
השיטה נוצרה במיוחד לאימהות שמאבדות עשתונות כשרק מדברים איתן שמשהו ח"ו יכול לקרות… 
לקבלת סרטון של 60 שניות | חובה לכל אמא:
איך מוציאים גוף זר לתינוק שכמעט נחנק









מה באמת קרה ביער?



במקום לריב עם ה"שריטה", בואו נבין את הערך שעומד מאחוריה: הדרך לעזור לרווקים בלי לגרום להם להרגיש שהם מתפשרים 


במאמר הקודם עסקנו בנקודה כואבת: מדוע ככל שזמן ההמתנה בשידוכים מתארך, האמפתיה של הסביבה דועכת ובמקומה נכנסת ביקורת? דיברנו על הנטייה של הסביבה לתייג את רצונותיהם של המעוכבים כ"ג'וקים" או כ"שריטות", השבוע נעמיק ב"עמדה המגדלת": הגישה שמאפשרת לנו לעזור לרווקים למצוא את זיווגם מבלי שיחושו שהם "מתפשרים". 


לראות בחור דרך הג'וקים שלו זו הסתכלות מקטינה. קל להביט מהצד ולהדביק כותרות: "הוא שטחי", "היא עקשנית". עמדה מגדלת, לעומת זאת, דורשת מאמץ מסוג אחר: לנסות לראות את הסיפור ממקום מסנגר. במקום לשאול "למה הוא כזה עקשן?", נשאל: "איזה ערך הוא מנסה להשיג דרך הדרישה הזו?". 


כדי להבין זאת, נחשוב על כסף. עבור אחד כסף הוא ביטחון; עבור שני הוא כוח; ועבור שלישי הוא הנאה. הכסף הוא רק האמצעי, הערך הוא הדבר האמיתי. 
כך בדיוק עלינו להתייחס לדרישות בשידוכים: כל דרישה טכנית היא אמצעי שמסתיר תחתיו ערך.


קחו למשל בחור שמתעקש על מראה חיצוני ספציפי מאוד. במבט שטחי נאמר שהוא רדוד. אך אם נצלול פנימה, נגלה שהמראה מגלם עבורו ערך של נאמנות ויציבות; הוא רוצה להרגיש חיבור כה חזק לאשתו, כדי שלבו יהיה מונח בבית ולא ינדוד החוצה.


ברגע שהגדרנו זאת כרצון לקשר יציב – פתאום זה לא ג'וק, זו מעלה. כעת אפשר לנהל דיון מכבד: האם המראה הספציפי הוא הדרך היחידה להשיג את הנאמנות הזו?


או בחורה שמתעקשת על בחור גבוה. כשנשאל אותה מה הגובה נותן לה, היא עשויה לענות: "גובה מבחינתי זה גבריות, חוסן ומנהיגות". הגובה הפיזי התחלף בערך פנימי. בפגישה הבאה לא נבקש ממנה "לוותר", אלא נציע לה לבדוק: "האם הבחור שמולך משדר את הגבריות והחוסן שאת מחפשת?". כשתפגוש בחור עם חוסן פנימי כזה, יש סיכוי רב שתחזור ותאמר: "הוא לא גבוה כמו שחלמתי, אבל הוא מה-זה גבר...". היא לא התפשרה, היא פשוט מצאה את הערך שלה!
בשורה התחתונה, כשמפרקים את הג'וק לערכים, קורה תהליך חיובי: הרווק מרגיש מובן ומכובד, וזה מעודד אצלו גמישות מחשבתית. 
אל תבטלו את הג'וקים – תרגמו אותם לערכים.



איזה "ג'וק" פגשתם שמתחבא מאחוריו ערך?
האם יצא לכם לפגוש (בעצמכם או אצל חברים) דרישה שנראתה בהתחלה קטנונית או מוזרה לחלוטין – כמו סגנון לבוש מסוים, מוצא, או מקום מגורים – וכשחפרתם לעומק גיליתם שמאחוריה מסתתר צורך עמוק בביטחון, שייכות או יציבות? נשמח לשמוע איך פיצחתם את זה!
נשארו לכם שאלות פתוחות ? אשמח לענות לכם באופן אישי במייל : mb0533122687@gmail.com






הערך שמאחורי הג'וק

רוב המשקיעים יודעים כמה הם הרוויחו. מעטים יודעים כמה סיכון הם לקחו בדרך. ודווקא שם מתחילה ההשקעה האמיתית. וגם – באלו מסלולים מונח החלק הארי של כספי הציבור
לפני כמה ימים ישב אצלי לקוח לפגישה. הוא נכנס עם חיוך גדול ואמר: "השנה עשיתי כמעט עשרים אחוז תשואה". בירכתי אותו. באמת. כל משקיע שמצליח להשיג תשואה יפה צריך להיות מרוצה. אבל אז שאלתי אותו שאלה נוספת. "כמה היית מוכן להפסיד בדרך כדי להגיע לתשואה הזאת?" החיוך נעלם. הוא הסתכל עליי ואמר: "לא חשבתי על זה". האמת היא שרוב האנשים לא חושבים על זה.
כשאנחנו קוראים על השקעות אנחנו רואים בעיקר מספר אחד – תשואה. כמה עלתה המניה, כמה עשה המדד, כמה הרוויח החבר מהעבודה וכמה עשתה הקרן בשנה האחרונה. אבל כמעט אף אחד לא שואל את השאלה החשובה באמת: כמה סיכון היה צריך לקחת כדי להגיע לאותה תשואה.
כבר לפני עשרות שנים הראו החוקרים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן כי בני אדם חווים את כאב ההפסד בעוצמה גדולה יותר מההנאה שברווח דומה. על התופעה הזו כתבנו לא מעט בעבר, אבל היא נשארת אחת מאבני היסוד של עולם ההשקעות. לכן לא מספיק לבנות תיק שמרוויח יפה. צריך לבנות תיק שנוכל להחזיק בו גם כשהשווקים יורדים. כי השקעה שנראית מצוין על הנייר לא שווה הרבה אם בירידה הראשונה אנחנו מוכרים מתוך לחץ.
תארו לעצמכם שני משקיעים. שניהם השיגו תשואה ממוצעת של עשרה אחוזים בשנה. על פניו הם הצליחו באותה מידה. אבל יש הבדל אחד. הראשון עבר בדרך ירידה זמנית של עשרה אחוזים והמשיך לישון בשקט. השני מצא את עצמו בתקופה מסוימת עם ירידה של ארבעים אחוז. מי מהם יצליח להתמיד לאורך זמן? ומי מהם עלול למכור דווקא ברגע הכי לא נכון?
זו בדיוק הסיבה שמשקיעים מקצועיים אינם מסתכלים רק על התשואה. הם בודקים גם את הדרך. כמה תנודתיות הייתה, מה הייתה הירידה הגדולה ביותר והאם רמת הסיכון מתאימה למטרות ההשקעה ולאופיו של המשקיע.
אני פוגש לא מעט אנשים שמספרים בהתלהבות על השקעה שעשתה תשואה יוצאת דופן. אחר כך, כשמסתכלים לעומק, מתברר שהם פשוט לקחו סיכון עצום. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. אבל הצלחה חד-פעמית אינה בהכרח השקעה טובה. בדיוק כפי שנהג שהגיע ראשון ליעד לאחר שנסע במהירות כפולה מהמותר אינו בהכרח נהג טוב יותר.
גם בשוק ההון זה קורה. אחרי תקופות של עליות חדות צצות השקעות שנראות כאילו מצאו את הנוסחה הסודית. ואז מגיע תיקון. פתאום מתברר שהתשואה הגבוהה הושגה יחד עם תנודתיות חריגה, מינוף גבוה או ריכוז גדול מדי בנכס אחד. זה לא אומר שההשקעה הייתה שגויה, אבל בהחלט אומר שהיה לה מחיר, והמחיר הזה נקרא סיכון.
לכן אני מציע לשנות את השאלה. במקום לשאול רק "כמה הרווחתי השנה?", תשאלו גם "מה היה קורה אם השוק היה יורד בעוד עשרים אחוז?". האם הייתי ממשיך להחזיק? האם הייתי ישן טוב בלילה? האם הייתי נאלץ למכור מתוך לחץ? אם התשובה היא לא, ייתכן שהבעיה אינה בתשואה אלא ברמת הסיכון.
בסופו של דבר, המטרה של השקעות אינה לנצח את כולם בשנה אחת. המטרה היא לבנות הון לאורך שנים, בצורה שנוכל להתמיד בה, ולא להגיע למצב שבו החלטה אחת מתוך התלהבות מוחקת עבודה של שנים.
המשקיעים המצליחים ביותר שפגשתי אינם בהכרח אלה שהשיגו את התשואה הגבוהה ביותר. הם אלה שבנו תוכנית, הבינו את רמת הסיכון שמתאימה להם ולא נתנו לרעש היומיומי לשנות אותה בכל פעם שהכותרות התחלפו.
ונקודה אחת אחרונה למחשבה. לפי נתוני גמלנט, חלק הארי של כספי הציבור בקופות הגמל, בקרנות ההשתלמות ובמוצרי החיסכון השונים עדיין מנוהל במסלולים כלליים, גם אם בשנים האחרונות גדל משמעותית היקף הכספים המופנים למסלולים מנייתיים ולמסלולים מחקי מדד.
אין בכך כדי לומר שמסלול כללי טוב יותר או שמסלול מנייתי מתאים פחות. לכל מסלול יש יתרונות, חסרונות והתאמה שונה בהתאם לגיל, לטווח ההשקעה, ליכולת לשאת סיכון ולמטרות של כל חוסך.
אבל הנתון הזה כן מלמד אותנו דבר אחד. בסופו של דבר, רוב הציבור אינו מחפש רק את התשואה הגבוהה ביותר. הוא מחפש גם את היכולת להתמיד לאורך זמן. ולכן לפני שבודקים איזו תשואה עשה המסלול, כדאי לעצור ולשאול שאלה חשובה יותר: האם זה בכלל המסלול שמתאים לי?
כי בעולם ההשקעות, לא תמיד מי שהרוויח הכי הרבה הוא זה שניצח. פעמים רבות מנצח דווקא מי שבנה אסטרטגיה שמתאימה לו, ידע להתמודד גם עם תקופות פחות טובות ובעיקר נשאר במסלול.
אין באמור לעיל משום ייעוץ השקעות, שיווק השקעות או תחליף לייעוץ המתחשב בנתוניו ובצרכיו המיוחדים של כל אדם. השקעה בשוק ההון כרוכה בסיכון, לרבות אפשרות להפסד חלק מההשקעה או כולה.
הכותב הינו מתכנן פיננסי בעל רישיון מטעם רשות ניירות ערך.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק, מנהל מקצועי במסילה, במייל: nb@mesila.org



התשואה היא רק חצי מהסיפור

ביום חמישי אחר הצהריים, רגע לפני הקנייה הקטנה במכולת, ארי ביקש מאמא שתקנה לו חטיף. אמא חייכה ואמרה, “יש לך דמי כיס בקופה. תחשוב אם זה מה שאתה רוצה לקנות השבוע”.
ארי עמד מול המדף, בדק מחיר, התלבט רגע, ובסוף החזיר את החטיף למקום. “אני אשמור את הכסף למשחק שרציתי”, אמר בשקט. אמא הביטה בו בגאווה. זה היה רגע קטן במכולת, אבל שיעור גדול לחיים.
דמי כיס אינם רק כמה שקלים לילד. הם כלי חינוכי שמאפשר לילדים להתנסות בעולם הכסף בצורה פשוטה, בטוחה ומותאמת לגילם. כאשר נותנים אותם בקביעות, עם כללים ברורים ושיחה טובה, הילדים לומדים הרבה יותר מאשר לקנות ממתק.

כדי שדמי הכיס יהפכו לכלי חינוכי, חשוב לקבוע סכום קבוע, זמן קבוע וכללים ברורים. לא צריך לתת הרבה. צריך לתת בעקביות, לדבר עם הילדים בגובה העיניים, ולאפשר להם להתנסות.
ובפעם הבאה שתעמדו עם הילדים שלכם, כמו ארי, מול המדף במכולת, אולי תגלו שגם החלטה קטנה על חטיף יכולה לבנות יסודות גדולים לחיים.



עשרה דברים שהילדים שלכם ילמדו מדמי כיס

הטעות התמימה עם ערימת הכביסה הנקייה ששואבת לכם את כל האנרגיה מהמוח.
יום חמישי בערב, הבית רועש, הילדים מתרוצצים, ויש לכם עוד עשרות סידורים לשבת. המכונה בדיוק סיימה, אתם מעבירים את הכביסה הנקייה לסלון, שופכים אותה על הספה בערמה ענקית ומבטיחים לעצמכם: "אני אקפל את זה אחר כך".
הערמה הזו נשארת שם שעות, ולפעמים גם ימים. אתם בינתיים ממשיכים הלאה – עונים לטלפונים, מאזינים לעדכונים ברדיו או מנסים להרדים את הקטנים בתוך כל ההמולה. אבל האם ידעתם שההרגל התמים הזה, שרק מחכה לקיפול, גובה מכם מחיר נפשי וקוגניטיבי עצום בלי שתרגישו?
המעגל הפתוח שמחסל לכם את הריכוז
זה לא שאתם עצלנים, זה פשוט המוח שלכם שעובד שעות נוספות. תופעה פסיכולוגית מוכחת וידועה בשם "אפקט זייגרניק" (Zeigarnik effect) מגלה כי המוח האנושי זוכר משימות שלא הושלמו בצורה חזקה ומטרידה הרבה יותר מאשר משימות שהסתיימו.
ברגע שהתחלתם את תהליך הכביסה אבל עצרתם באמצע (לפני הקיפול והאחסון), המוח פותח מעין "לולאה" שאינה נסגרת. בכל פעם שאתם עוברים בסלון, ואפילו רק קולטים את הערמה מזווית העין, המוח משדר אות מצוקה של "משימה פתוחה".
המצב הזה גוזל מכם משאבים קוגניטיביים יקרים, מעלה את רמת הלחץ ומעייף אתכם פיזית, גם אם אתם בכלל יושבים באותו רגע לקרוא עיתון ולנוח. המוח שלכם פשוט מסרב להירגע.
כך תסגרו את המעגל במינימום מאמץ
כדי להפסיק את דליפת האנרגיה הזו, אתם צריכים לרמות קצת את המוח ולהחזיר את השליטה לידיים שלכם. הנה מה שתעשו בפעם הבאה:

למקור המדעי: מחקר מתוך כתב העת היוקרתי לפסיכולוגיה (Journal of Personality and Social Psychology) המוכיח כיצד משימות שלא הושלמו מעמיסות על התפקוד הקוגניטיבי והזיכרון, וכיצד תכנון וסגירת מעגלים משחררים את הלחץ:




קורסים מעייפות ואין לכם מושג למה? 

בס''ד
לאחר שמיפינו בטורים הקודמים את הפרופיל של מעבירי הביקורת, והבנו כי הנטייה להקטין אחרים מגיעה לרוב מתוך תסכול אישי ופחד של "אנשי היציע", אנו נדרשים לעבור לשלב המעשי: פירוק מנגנון התלות פנימה. 
איך מגיעים לחוסן נפשי שבו ביקורת, הרמת גבה או לעג סביבתי אינם מצליחים לערער את עמוד השדרה שלנו?
הטעות השכיחה ביותר שאני פוגש בקליניקה היא הניסיון לנהל "מלחמה בחזית החיצונית". אנשים משקיעים משאבים נפשיים עצומים בהסברים, הצטדקויות וניסיונות בלתי פוסקים לרצות את הסביבה או לשנות את דעתה. אולם, מהבחינה הפסיכולוגית, מדובר במלכודת.
 הבעיה איננה הרעש שמגיע מבחוץ, אלא היעדרו של וויסות רגשי עצמאי מבפנים.
תחשבו רגע: אם אדם זר יגש אליכם ברחוב ויטען בביטחון שיש לכם שיער בצבע ירוק, הדבר יעורר בכם חיוך ותו לא. מדוע? 
משום שרמת הוודאות הפנימית שלכם לגבי המציאות היא מוחלטת. אך כאשר ביקורת על ההורות שלכם, על היכולות המקצועיות שלכם או על הבחירות שלכם מכאיבה לכם – זהו תמרור אזהרה המעיד על סדק בדימוי העצמי. 
הביקורת החיצונית היא בסך הכל שיקוף (מראה) לחוסר הביטחון שכבר קיים בפנים.
עלינו לזכור שאנו שווים בעצם קיומנו כבני מלך מלכי המלכים. ללא שום אישור ע''י מאן דהוא!
בריאותכם הנפשית, השלווה של שולחן השבת שלכם והחוסן הרגשי של ילדיכם, יקרים מכדי שיופקרו בידי דעות חולפות של אנשים מתוסכלים.
השבוע, כאשר תפגשו ביקורת או דיבורים, אל תפנו את האנרגיה החוצה בהתגוננות. תנו מענה פנימי ויציב: "הערך שלי אינו עומד למשפטכם".





כישלונות פרק 6 - השעבוד הסביבתי!

האם הסביבה דוחפת את הרווקים להתחתן, או פשוט דוחפת אותם אל קצה התהום?


במגילת החמלה הבלתי כתובה של האנושות קיים כלל רווח: ככל שהסבל נמשך יותר זמן, כך גוברת האמפתיה של הסביבה. זוג שמחכה לילדים עשר שנים יקבל הרבה יותר רחמים ותמיכה מזוג שמחכה שנתיים. כך גם בגעגוע לאדם רחוק או בכל ציפייה אחרת.
אך בעולם השידוכים מתרחש אבסורד כואב והפוך לחלוטין. בשנה-שנתיים הראשונות הסביבה מגלה אמפתיה רבה. אך ככל שעובר הזמן, הסבלנות פגה ובמקומה נכנסת אשמה. קל לרחם על רווקה בת עשרים ושלוש, אך כשמדובר בבת שלושים, מתגנבת המחשבה: "מה לא בסדר איתה? אם היא באמת הייתה רוצה, היא כבר הייתה מתחתנת". 
אט-אט, הרחמים הופכים להאשמה. זהו תהליך כואב של "דה-הומניזציה" שעובר על הרווקים, והוא מתרחש בשלושה שלבים ברורים:

לפני שנצלול לכלים פרקטיים, אני רוצה לשאול אותך, אמא (או חבר, או שדכנית): האם את באמת רוצה שהבן שלך יתחתן עם מישהי שהוא לא שמח בה? האם את מעדיפה בטווח הארוך לראות בבית גרוש עם ילד שהתחתן רק מחוסר ברירה, על פני רווק שעדיין מחפש את עצמו?
אני מתנצל על הבוטות, אבל אנחנו חייבים להבין: מה שאתם קוראים לו מהצד "ג'וקים" או "שריטות", עבורו הוא לעיתים הדרך היחידה להרגיש חיבור אמיתי שיחזיק מעמד לכל החיים.


איפה עובר הגבול שלכם?
מתי לדעתכם דרישה של בחור או בחורה בשידוכים היא "ערך מובן וראוי" שאין להתפשר עליו, ומתי היא באמת הופכת ל"ג'וק" או פחד סמוי ממחויבות שמצריך ניעור מהסביבה? נשמח לשמוע את דעתכם וחוויותיכם בנושא.

נשארו לכם שאלות פתוחות ?
אשמח לענות לכם באופן אישי במייל : mb0533122687@gmail.com 

ג'וקים, שריטות או ערכים? על האבסורד הכואב בעולם השידוכים

דודי ואסתי ישבו במוצאי שבת מול פירוט האשראי, וניסו להבין איך החודש שוב נגמר לפני שהמשכורת נכנסה. באפליקציה של הבנק הופיעה הצעה מפתה: “הגדלת מסגרת האשראי בלחיצת כפתור”. דודי אמר, “זה יכול לתת לנו קצת אוויר”. אסתי עצרה רגע ושאלה, “אוויר אמיתי, או רק עוד חודש שבו נדחה את הבעיה?”
השאלה הזו חשובה לכל משפחה.
מסגרת אשראי היא הגבול שהבנק או חברת האשראי מאפשרים לנו להגיע אליו כאשר אין מספיק כסף בחשבון או בכרטיס. בחשבון העו”ש, המסגרת קובעת עד כמה אפשר להיכנס למינוס. בכרטיס האשראי, היא קובעת עד איזה סכום אפשר להשתמש בכרטיס במהלך החודש.
חשוב לדעת שיש שני סוגים עיקריים של מסגרות: מסגרת אשראי בנקאית, שניתנת על ידי הבנק בחשבון העו”ש, ומסגרת אשראי חוץ בנקאית, שניתנת על ידי חברת האשראי בכרטיס.
המסגרת יכולה לעזור במצב נקודתי. למשל, אם יש הוצאה דחופה לפני כניסת המשכורת, מסגרת קטנה יכולה למנוע החזרת תשלום או ביטול פעולה. אבל חשוב לזכור: מסגרת אשראי היא לא הכנסה נוספת. זה כסף שאין לנו כרגע, וכמעט תמיד יש לו מחיר.
לפני שמבקשים להגדיל את המסגרת, כדאי לבדוק כמה דברים:
האם יש עמלה על הגדלת המסגרת או על עצם השימוש בה.
מה גובה הריבית על המינוס או על האשראי.
האם ההגדלה נדרשת בגלל אירוע חד פעמי, או בגלל שהתקציב החודשי כבר לא מאוזן.
האם יש פתרון אחר, כמו דחיית קנייה, פריסה מסודרת, צמצום הוצאות או בניית תוכנית החזר.
חשוב במיוחד להיזהר ממצב שבו הגדלת המסגרת יוצרת תחושת רווחה מדומה. קל להתרגל לכך שיש “עוד מקום” להשתמש בו, אבל בסוף החודש צריך להחזיר את הכסף. שימוש קבוע במינוס עלול להעמיק את הקושי הכלכלי, להגדיל את הריביות, ובמקרים מסוימים גם להשפיע על דירוג האשראי.
איך מגדילים מסגרת בפועל? בדרך כלל ניתן להגיש בקשה באפליקציה או באתר הבנק, לפנות טלפונית לנציג שירות, או להגיע לסניף. לעיתים הבנק יבקש מסמכים, כמו תלושי שכר או פירוט הכנסות. אם מדובר בכרטיס אשראי חוץ בנקאי, ניתן לפנות ישירות לחברת האשראי דרך האתר, האפליקציה או מוקד השירות.
לפני שלוחצים על “אישור”, עצרו לרגע ושאלו: האם הגדלת המסגרת פותרת בעיה, או רק דוחה אותה?
החלטה נכונה מתחילה לא מהמסגרת, אלא מהתמונה המלאה של ההכנסות, ההוצאות והיכולת האמיתית להחזיר. מסגרת אשראי יכולה להיות כלי, אבל היא לא תחליף להתנהלות כלכלית מתוכננת.



להגדיל מסגרת אשראי? כל מה שחשוב לדעת לפני שלוחצים על הכפתור

עושים מיליון דברים בו זמנית ועדיין לא מספיקים כלום?
אתם מכבסים, תוך כדי שמים מרק על האש, עוזרים לילד בחשבון ועונים למיילים מהעבודה בטלפון. אתם גאים בעצמכם על היכולת לעשות "ג'אגלינג" עם החיים, אבל בסוף היום הבית עדיין הפוך, ואתם מרגישים סחוטים ברמה בלתי הגיונית.
אשליית המולטי-טאסקינג
מדעני המוח והפסיכולוגים באיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (APA) הוכיחו חד משמעית: המוח האנושי אינו מסוגל לבצע שתי פעולות מורכבות במקביל. מה שאנחנו עושים בפועל הוא "החלפת משימות" (Task Switching) מהירה מאוד.
כל קפיצה כזו בין משימות גובה מהמוח מחיר יקר של זמן התאפסות, גורמת ליותר טעויות, ומעלה את רמות הלחץ. במחקרים נמצא שביצוע מספר משימות במקביל מוריד את הפרודוקטיביות בעד 40%!
שיטת המשימה האחת (Single-Tasking)



 המיתוס שהורס לכם את היעילות והבריאות הנפשית.

"עזבו, היא רק נבהלה..."
זו הייתה התגובה הראשונה.
היום השלישי של הקייטנה. מתנפח ענק במרכז החצר, מוזיקה ברקע, עשרות ילדים מחכים לתורם. הכול נראה רגוע.
ואז...
אחת הבנות קפצה בהתלהבות, איבדה שיווי משקל ונחתה בצורה לא טובה.
בהתחלה היא רק בכתה.
"תקומי מתוקה, זה יעבור..."
אבל היא לא קמה.
כל ניסיון להזיז אותה הסתיים בצרחות...
.
יואו... החלום השחור של כל מדריכה. מה עשית?
"למזלי, עברתי קורס עזרה ראשונה.
הדבר הראשון שעשיתי היה לעצור את כל מי שניסה להרים אותה. כשכולם רוצים לעזור, לפעמים דווקא העזרה עלולה להחמיר את הפציעה.
ביקשתי שיפנו לה מקום, בדקתי שאין סכנה נוספת, הרגעתי אותה, שאלתי איפה בדיוק כואב לה, והיה ברור שהיא לא מסוגלת לדרוך על הרגל.
הזמנו אמבולנס, קיבעתי את הרגל כדי שלא תזוז, וכל הזמן דיברתי איתה והרגעתי אותה עד שהצוות הגיע."


מה באמת היה לה?
"שבר."


איך יודעים אם זו רק מכה או אולי שבר?
"לא תמיד אפשר לדעת.
אבל יש כמה סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה: כאב חזק מאוד, קושי או חוסר יכולת לדרוך על הרגל, נפיחות, עיוות של האזור או כאב שמתגבר בכל ניסיון להזיז את הגפה.
גם אם לא בטוחים שמדובר בשבר – מתייחסים לזה כאילו יש שבר, עד שיוכח אחרת."



"אז מה עושים עד שמגיע האמבולנס?
"קודם כול – עוצרים את כל מי שמנסה להעמיד את הילדה או 'רק לבדוק אם היא יכולה ללכת'. אם יש חשד לשבר, כל תזוזה מיותרת עלולה להחמיר את הפציעה.
משאירים אותה בתנוחה שבה הכי נוח לה, מרגיעים אותה ומבקשים גם מהסובבים לשמור על שקט. הרבה פעמים עצם הלחץ וההמולה מגבירים את הכאב והפחד.
אם יש נפיחות, אפשר להניח בעדינות שקית קרה או קרח עטוף בבד על האזור הכואב – לא ישירות על העור.
אם יודעים כיצד, מקבעים את הרגל במנח שבו היא נמצאת, בלי לנסות ליישר אותה ובלי להפעיל כוח. במקביל מזעיקים אמבולנס, וממשיכים לדבר עם הילדה, לעודד אותה ולעקוב אחר מצבה עד להגעת הצוות הרפואי.
הדבר החשוב ביותר הוא לזכור: במקרה של חשד לשבר – פחות פעולות, יותר שמירה על מנוחה וקיבוע נכון."


המדור באדיבות היחידה בשטח – מרכז הכשרה להצלת חיים
הכירי: ODT  בעזרה ראשונה | למידה בשיטה חווייתית רב חושית שמוציאה אותך מצילה ויעילה בכל מקרה חירום רפואי בדרך קצרה. חווייתית. מעשית.
השיטה נוצרה במיוחד לאימהות שמאבדות עשתונות כשרק מדברים איתן שמשהו ח"ו יכול לקרות… 
לקבלת סרטון של 60 שניות | חובה לכל אמא:
איך מוציאים גוף זר לתינוק שכמעט נחנק









החלום השחור של כל מדריכה

משקיעים רצים לארצות הברית אחרי העליות, נלחצים מהירידות בישראל ושואלים אם לקנות דולרים. הבעיה היא שבדרך כלל אנחנו מקבלים החלטות על סמך הכותרות של אתמול במקום על הצרכים של מחר.
לפני כמה ימים התקשר אליי לקוח. הוא לא שאל על פנסיה, לא על ביטוח ולא על משכנתא.
הוא שאל שאלה אחת. "אולי הגיע הזמן להעביר יותר כסף לארצות הברית?" שאלתי אותו למה. "הרי כולם מדברים על זה. תראה מה עשה ה S&P500-ב-5 השנים האחרונות."
הוא שתק ואני חייכתי, כי אני זוכר היטב מה הוא שאל לפני שנה. אז הוא רצה דווקא לצמצם חשיפה לארצות הברית.
באותה תקופה הכותרות היו אחרות. השווקים בארץ זינקו, הריבית עדיין הייתה גבוהה משמעותית, שער הדולר נפל בחדות ורבים היו בטוחים שהחגיגה הסתיימה.
האמת היא שלא החלפנו לקוח, החלפנו כותרות. וזו אחת הטעויות הנפוצות ביותר בעולם ההשקעות. אנשים נוטים להשקיע לפי מה שעלה אתמול במקום לפי מה שמתאים להם למחר.
הכלכלה ההתנהגותית מכנה זאת "הטיית העבר הקרוב". אנחנו מניחים באופן טבעי שמה שעבד לאחרונה ימשיך לעבוד גם בעתיד. זו הסיבה שבשיא הגאות כולם רוצים לקנות. זו הסיבה שבתקופות משבר כולם רוצים למכור. וזו גם הסיבה שבכל כמה שנים הציבור רודף אחרי יעד השקעה אחר.
פעם אלו היו מניות הבנקים, אחר כך נדל"ן, אחר כך קריפטו, אחר כך  S&P500, והיום אפשר כבר לראות יותר ויותר משקיעים שמתחילים לשאול שאלות על שווקים אחרים ועל פיזור רחב יותר.
מחקרי DALBAR מהמחקרים הידועים בעולם בתחום התנהגות משקיעים, מצאו שוב ושוב כי המשקיע הממוצע משיג לאורך זמן תשואה נמוכה מזו של השוק. הסיבה העיקרית אינה בהכרח בחירת השקעות גרועה אלא תזמון גרוע. אנשים נוטים להיכנס אחרי עליות ולצאת אחרי ירידות. במילים אחרות, פעמים רבות הבעיה אינה מה קנינו, הבעיה היא מתי קנינו.
אם צריך דוגמה עדכנית, מספיק להסתכל על מה שקורה בשוק הישראלי בתקופה האחרונה.
לאחר תקופה ארוכה של עליות חדות במיוחד בבורסה המקומית, הגיע גם תיקון. עבור חלק מהמשקיעים זו הייתה סיבה ללחץ, אחרים ראו בכך הוכחה שהשוק עלה מהר מדי. אבל בשוק ההון תיקונים הם חלק טבעי מהדרך. כאשר שוק עולה בעוצמה לאורך זמן, מצטברים רווחים משמעותיים. במצב כזה לא מעט משקיעים מחפשים הזדמנות לממש חלק מהרווחים. הם לא תמיד מחכים לשינוי דרמטי בנתונים הכלכליים. לפעמים הם פשוט מחפשים טריגר.
הערכה רווחת בקרב משקיעים רבים היא שההתפתחויות האחרונות סביב המהלכים המדיניים שקידם הנשיא טראמפ סיפקו לחלק מהמשקיעים את אותו טריגר למימוש רווחים לאחר תקופה חריגה של עליות.
האם זה אומר שהשוק הישראלי שינה כיוון? לא בהכרח. האם זה אומר שהירידות הסתיימו?
גם את זה איש אינו יודע. אבל חשוב להבין שלא כל ירידה מעידה על בעיה חדשה, בדיוק כפי שלא כל עלייה מעידה על ערך חדש שנוצר. לעיתים מדובר פשוט בתנועה טבעית של השוק לאחר מהלך חד במיוחד.
ובשורה התחתונה לאורך זמן חשוב לשמור על פיזור נכון בין שווקים בעולם, פיזור שישמור על התיק במקרה של תנודתיות ויקח בחשבון את צורכי המשקיע וטווח ההשקעה. לאורך זמן השווקים עולים. זו עובדה. השאלה מה אנחנו עושים או לא עושים בזמן הזה.
ומה לגבי הדולר?
אם יש שאלה שחוזרת על עצמה כמעט בכל פגישה בתקופה האחרונה, זו השאלה האם עכשיו הזמן לקנות דולרים. זו שאלה טובה. הבעיה היא שהיא מניחה שמישהו יודע לחזות את שער הדולר. האמת היא שגם הכלכלנים והאנליסטים המובילים בעולם מתקשים לעשות זאת לאורך זמן.
שער הדולר מושפע מפערי עלויות האשראי בין ישראל לארצות הברית (כאשר עלות האשראיבארץ גבוהה יותר משקיעים יתעדפו השקעה בארץ עקב התשואה העודפת מעלות האשראי בארה"ב), מציפיות האינפלציה, ממצב המשק האמריקאי, ממצב המשק הישראלי, מפעילות הגופים המוסדיים, מאירועים גיאופוליטיים ומעוד שורה ארוכה של גורמים. לכן מי ששואל אם הדולר יהיה גבוה יותר בעוד שנה, שואל שאלה שכמעט בלתי אפשרי לענות עליה בוודאות.
אבל יש שאלה טובה יותר. מה עושים עם הכסף בזמן שמחכים?
לא מעט אנשים מחזיקים דולרים בחשבון העו"ש או בפיקדונות קצרים ומקווים להרוויח משינוי בשער החליפין. אם כבר בוחרים להחזיק חשיפה דולרית, כדאי לפחות לבחון גם חלופות שמאפשרות ליהנות מעלות האשראי הדולרית הקיימת בשוק. אחת האפשרויות היא קרנות כספיות דולריות, אשר מאפשרות בדרך כלל ליהנות גם מחשיפה למטבע וגם מתשואה שוטפת הנגזרת מסביבת הריבית הדולרית.
האם זה מבטיח רווח? בוודאי שלא. אם הדולר ייחלש מול השקל ניתן עדיין להפסיד במונחים שקליים. אבל לפחות הכסף אינו שוכב ללא תנועה ומייצר פוטנציאל לתשואה בזמן ההמתנה. בסופו של דבר, עולם ההשקעות מלא בתחזיות. כל יום אפשר למצוא מומחה אחר שיסביר למה ארצות הברית תמשיך להוביל, למה ישראל עומדת לזנק, למה הדולר חייב לעלות או למה הוא דווקא צפוי לרדת.
אבל מי שמסתכל על ההיסטוריה מגלה אמת פשוטה יותר. מעט מאוד אנשים מצליחים לחזות באופן עקבי מה יקרה בשנה הבאה, הרבה יותר אנשים מצליחים לבנות תוכנית השקעה מסודרת ולהתמיד בה לאורך זמן.
ולכן, לפני שאתם רצים אחרי ההשקעה החמה הבאה, אחרי המטבע החזק הבא או אחרי הכותרת הכלכלית הבאה, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם שאלה פשוטה: האם אני מקבל החלטה בגלל מה שקרה בשנה האחרונה? או בגלל מה שאני באמת צריך בעשר השנים הבאות?. לא פעם התשובה לשאלה הזאת היא ההבדל בין השקעה מוצלחת לבין עוד מרדף אחרי התשואה של אתמול.
אין באמור לעיל משום ייעוץ השקעות, שיווק השקעות או תחליף לייעוץ המתחשב בנתוניו ובצרכיו המיוחדים של כל אדם. השקעה בשוק ההון ובמטבע חוץ כרוכה בסיכון, לרבות אפשרות להפסד חלק מההשקעה או כולה.
הכותב הינו מתכנן פיננסי בעל רשיון מטעם רני"ע.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila.org



התשואה של אתמול היא המלכודת של מחר

בטור הקודם שאלתי אתכם שאלה נוקבת: מי הם האנשים שיושבים בצד, מרכלים על הכישלונות של אחרים ומחפשים איפה טעינו?

קיבלתי מכם לא מעט תגובות מרתקות למייל, אבל היום אני רוצה לענות לכם את התשובה שאתם חייבים לשמוע!
האמת היא פשוטה, והיא משנה חיים: אנשים מצליחים לעולם לא ירכלו על הכישלונות שלכם. יהודי שנמצא בעשייה, אדם שבונה את עצמו, שנלחם בשיניים כדי להצליח, שמגדל ילדים ומנהל את חייו, ממלא את יומו בתורה ובמצוות - פשוט אין לו זמן לזה.

הוא יודע בעצמו כמה קשה זה לקום מנפילה, הוא חווה כישלונות בעצמו, ולכן כשהוא יראה אתכם מועדים, המחשבה הראשונה שלו תהיה להושיט לכם יד, לא להצביע עליכם באצבע מאשימה.

אז מי כן מדבר?
מי שיושב ומדבר אלו האנשים שנמצאים ב"יציע". אלו אנשים שפוחדים לנסות בעצמם, אנשים שחווים תסכול פנימי עמוק מהמקום שבו הם נמצאים, וכדי להרגיש קצת יותר גדולים – הם חייבים להקטין אתכם. הדיבורים שלהם הם לא עליכם; הם שיקוף של הפחדים והחולשות של עצמם.


במשנה במסכת מכות כתוב יסוד מדהים: "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצווה". התורה מבינה שלפעמים, רק לשבת בשקט ולבלום את הפה מול חולשה של אחר, זו מצווה עצומה שדורשת גבורה אדירה. מי שלא מסוגל לזה, מראה כמה הוא רחוק מגבורה פנימית! 

בידידות
חנניה



כישלונות פרק 5

השעות של אחר הצהריים הן "שעות השיא" של הבית. כולם חוזרים מהמסגרות ומהעבודה, התיקים נזרקים בסלון, המריבות בין האחים מתחילות, והאווירה הופכת למתוחה. אנחנו מנסים הכול – לדבר ברוגע, לשים מוזיקה נעימה, אבל הלחץ באוויר כמעט מוחשי. מה אם הייתי אומרת לכם שפריט אחד קטן וזול יכול לשנות את הפיזיולוגיה של כל בני הבית?
הכוח הסודי של הטבע בתוך הסלון
מדענים יפנים וארגוני בריאות עולמיים חקרו את ההשפעה של צמחי בית על המערכת העצבית שלנו. במחקרים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים מקיפים התגלה כי עצם הנוכחות החזותית של צמח ירוק בתוך הבית מפחיתה משמעותית את רמות הלחץ, מורידה את לחץ הדם ומאטה את קצב הלב.
המוח שלנו מחווט אבולוציונית להרגיש בטוח ורגוע בסביבה טבעית. שילוב של צמחייה מכניס את מערכת העצבים למצב של "הירגעות" טבעית, בלי שום מאמץ מצדכם.
עיצוב שעושה שקט נפשי
איך להכניס את הקסם הביתה מבלי להפוך לגננים מומחים?



הכוח הסודי של הטבע בתוך הסלון

האם הסודות שאנחנו שומרים כדי להציל את השידוך הם דווקא אלו שמחריבים אותו? 
לפני שנתיים הגיע אליי בחור להכנה לפני פגישה ראשונה. הוא היה מתוח מאוד, הרבה מעבר לרגיל. ככל ששוחחנו והעמקנו, הבנתי שהלחץ לא נובע רק מעצם המפגש, אלא שיש כאן משהו נוסף שיושב עליו.
 התברר שהוא מסתיר סוד: לפני תקופה הוא היה מעורב בתאונת דרכים, וכעת עמדה כנגדו תביעת ענק. לפי ההערכות המשפטיות התיק צפוי היה להיסגר ללא תשלום, אך הנושא עדיין ריחף באוויר. הבחור הודה שהוא מעדיף לא לספר על כך כלל בשידוכים. הסברתי לו שבשביל לבנות מערכת יחסים אמיתית, הבסיס חייב להיות כנות ואמון. 
הוא קיבל את הדברים והוחלט שיספר על כך בהמשך הפגישות. אלא שהלחץ עשה את שלו. אחרי הפגישה השנייה פנה הבחור לרב מקובל שבדק את שמות בני הזוג, וקבע שהם מתאימים ואין צורך לספר על התביעה כי זה "שום דבר". 
כששמעתי זאת תמהתי: אם הם באמת מתאימים וזה "שום דבר", אז מה הבעיה לספר?הפגישה השלישית הגיעה והבחור עדיין שתק. ראיתי כיצד ההסתרה מנהלת אותו, והצעתי לנסוע בשבילו לראש ישיבת 'מאור התלמוד', הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, כדי להציג בפניו את השאלה. נסעתי לראש הישיבה,
 והוא הציג הבחנה חדה בין ההלכה היבשה להנהגה למעשה:
 "נכון שמבחינה הלכתית יבשה, אם מדובר בדבר שאין לו שום השלכות על העתיד – לא חייבים לספר. אבל אם יום אחד בעתיד, אחרי החתונה, יתברר לאשתו שהוא הסתיר ממנה סיפור משמעותי כזה – כל מערכת היחסים שלהם תעמוד בסכנה. אי אפשר לבנות מערכת אמון על בסיס של הסתרה".
חזרתי אל הבחור, ויחד ניסחנו את הדברים בצורה פרופורציונלית. התוצאה הייתה מדהימה: ברגע שהוא שיתף את הבחורה, הפגישות פשוט התחילו לרוץ ונפתח סכר של פתיחות.בדיעבד הבנו עד כמה ההסתרה חסמה אותו. 
התחושה שהוא מחזיק סוד שאסור שיתגלה גרמה לו להיות עצור, מחושב ולא טבעי בפגישות. ברגע שהאמת נאמרה – אבן נגולה מעל ליבו, והוא היה פנוי סוף סוף להביא את האישיות האמיתית שלו. עולם השידוכים מפגיש אותנו עם הפחד לחשוף מורכבויות, אך הסיפור הזה מוכיח: האמת היא לא המכשול של השידוך – היא המנוע שלו. 
הסתרה מייצרת חציצה, ואילו כנות בונה את היסוד החזק ביותר לקשר: אמון. 
מה אתם הייתם עושים במקומו? האם הייתם בוחרים לשתף כבר מהרגע הראשון כדי להוריד את האבן מהלב, מחכים לרגע הנכון, או אולי מקשיבים לעצת המקובל ושומרים את הסיפור לעצמכם כדי לא "להבהיל" סתם את הצד השני? נשמח לשמוע את דעתכם ואיך לדעתכם נכון לנהל את הנושא הסופר רגיש של הסתרות בשידוכים? 
תגובות למייל : mb0533122687@gmail.com 

מה קורה כשאנחנו מסתירים משהו? 



היינו בנופש צפתי. אויר קסום, פסטורלי, מהסוג הזה שאת באמת מצליחה להרפות ולנשום. 
האוויר הצפתי, הסמטאות העתיקות, כמה שעות של שקט שלא פוגשים כל יום. 
נכנסנו לציון הארי הקדוש להתפלל. 
כולנו בהרגשה עילאית. מרוממת. 


זה מדהים! נותן כח להמשיך בשגרה!
בהחלט! מאחלת לכל אחת. הפוגה מוחלטת מהיום יום הדורש 
טעינת כוחות לבית ולילדים
והמשך עשייה פורה יותר. 
זו ההכנסה הכי גדולה לבית😊 


אם את כותבת, חייב לקרות שם משהו... מה קרה? 
תקשיבו, כאחת שחיה את התחום... אין מצב שאני עוברת יום בלי סיפור אותנטי..: ( 
אז כך, נכנסנו לציון האר"י הקדוש להתפלל, ואז תוך כדי לוכדת את תשומת ליבי אישה די מבוגרת, נראית מקומית ונראית נואשת, ממש. 
ניגשתי אליה מייד והיא מראה לי את בנה מתפתל מכאבי בטן. 


למה את קוראת כאבי בטן נוראיים? 
שאלה טוב, כאבי בטן היא תלונה די נפוצה ודי שכיחה. 
ילדים מתלוננים, מבוגרים מתלוננים, וזה גם תלוי בהרבה נסיבות. 
התחלתי לסקור את האזור תוך כדי שאני שואלת שאלות כמו: איפה כואב, ממתי זה התחיל? בודקת האם מלווה בחום והקאות? האם מצליח ללכת? וכו'. 


נראה ששלטת במצב, מה אבחנת? 
קודם כל, כחובשת אני לא מאבחנת, אני לא מכונת רנטגן ולא יכולה לאבחן בשום אופן, אני יכולה לחשוש למצבים מסוימים יכולה גם להקל או להחמיר בטיפול לפי המצב בזכות הידע שיש לי. 
אבל לאנקדוטה אשתף אתכן, לא שלחנו אותו לאשפוז, וגם לא הכנסנו לו עירוי. 
פשוט, בסקירה שעשיתי גילינו את ארוחת הבוקר שלו. היא כנראה הייתה מוכנה וארוזה במסירות כבר משבוע שעבר... 
סלט ביצים בריח שראה ימים טובים יותר, קופסת גבינה שלא ראתה מקרר לכאורה שבוע ימים..  
הלחם כנראה גם היה יבש, אך הוא לא גורם לכאבי בטן, אלא לכאבי שיניים..:)  



סיפור הזוי, טוב, מתאים לרוח הימים...: ) 
איך באמת נדע לזהות מתי כאב בטן הוא 'רק' כאב, ומתי כאב בטן הוא נורה אדומה?
שימו לב לנקודות הבאות: 
אם יש כאב חזק מאוד שלא חולף.
אם הוא מלווה בהקאות מרובות.
אם יש חום גבוה יחד עם הכאב.
אם הבטן קשה למגע.
אם הכאב ממוקד, במיוחד בצד ימין תחתון. 
אם הילד אפאטי, חלש או נראה חולה מאוד.
בכל המצבים האלו לא מחכים, - פונים לבדיקה רפואית. 


ואם הכאב הוא לא כזה חמור אבל בכל אופן – כואב. מה אפשר לעשות? 
אם יש כאב, ויש סיבה לכאב והסיבה לא מדאיגה במיוחד. 
אז קודם כל – פונים למנוחה, שותים, ועוקבים. 
ולשים לב אם הכאב משתפר או מחמיר. 



מתי כאב בטן הוא נורה אדומה?

מה עושים אם ילד נחשף למידע – הכי גרוע בעולם??
את השאלה הזו קיבלתי הרבה פעמים, אבל זה תמיד בלחץ נוראי קול רועד, ממש אימה.
והאמת – זה בדיוק כך. זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים אם התברר לנו בשבריר שניה, שקרה משהו נורא.
וזה מחולק לשני סוגים עיקריים.


הסוג הראשון:
ילד שנחשף למידע בעייתי נורא, הגרוע ביותר שיכול להיות עלי אדמות. סוג כזה של מידע שאפילו הגוי הכי מגושם לא מעונין שהילד שלו יחשף אליו, 
זה יכול לקרות בשניה של חיבור מכשיר לרשת לא מסוננת, ובמיוחד אם יש חבר בשטח שיודע להקיש 'מילות מפתח' נדרשות.
נכון "זה לא קורה אצלנו", 
נכון שלחלק מאיתנו אין בכלל מושג כמה קל להתחבר לדברים כאלה - אבל ממש בשניות,
נכון שלא קל להשיג "מכשיר", ולפעמים מאוד מאוד קל,
בכל אופן – עדיף להכיר במציאות של ימינו. 
זה קורה!


תשאלו אותי – איך במשפחה שמורה, בשכונה של אברכים, במוסד חינוכי מסלתה ושמנה, על מה אתה מדבר?
התשובה היא – המציאות בשטח, המספרים הגבוהים של פניות על המצוקה הזו מגיעים אלי לקו הסיוע של מרכז מענה ולפגישות יעוץ אישיות בקצב הרבה יותר גדול ממה שהייתי חושב.
זה בפירוש – תאונה. אבל היא יכולה לקרות, 
ולכן חשוב שיהיה לנו מידע בסיסי להתמודדות ראשונית.
זה הסוג הראשון והוא החשיפה לתכנים גרועים ברשת.


הסוג השני:
חשיפה לדברים הכי גרועים ומזיקים – בתוך הבית שלנו. 
איך זה יכול לקרות???
ובכן זה יכול לקרות בטבעיות מעוררת חלחלה, גם בבית הכי שמור, הכי "פרום", הכי נקי,
גם בשכונה שאין בה צל צילו של חשש קליטת רשת אלחוטית.
וכך אני מקבל טלפונים מידי פעם וזה ברמה של דפיקות לב דמעות ולחץ, 
לדוגמא:
הבן שלי בגיל 5 נכנס הלילה לחדר שלנו ההורים - וראה דבר שאסור לו לראות לעולם,
הבת שלי נכנסה לאמבטיה - ולא ידעה שאח שלה הגדול שם ושכח לנעול את הדלת.
וכן הלאה אין מה להכביר בדוגמאות,


זו בפירוש תאונה מספר שתיים, והיא יכולה להתרחש. זה קורה במציאות.
וברגע שהורים קולטים כזה דבר – הם נכנסים לפאניקה, ולפעמים איבוד שליטה.
מה עושים עכשיו ???? - -- - -  ריבונו של עולם.


ולפני שנדבר מה ואיך נכון לעשות,
חייב לשים על השלחן רגע את הנקודה הכי חשובה בזמן כזה – 
מה לא לעשות?
ממה צריך להיזהר? מאוד


כי לפעמים בכל אחת משני סוגי התקלות,
מתרחש נזק משני ברגע שאחרי ומעצים את הדרמה:
אנחנו מנסים לדבר על זה עם הילד כשאנחנו עמוק בתוך הטראומה והחרדה.
אי אפשר לשפוט אף אחד בוודאי לא בשעה של לחץ אטומי ופאניקה חסרת שליטה.
אבל המשפטים ששמעתי מהורים שנאמרו בזמן כזה מתוך נסיון חפוז לטשטש את המציאות, שלא נדע!
"אני לא יכול להסביר לך על זה כלום, אתה תדע אחרי החתונה" 
בעברית: או תמתין 10 שנה ל"אחרי החתונה" או תמצא מישהו אחר לברר אצלו כל מה שצריך, אל תגיד שאני שלחתי 


"זה לא דברים שמדברים עליהם בבית חרדי"
כלומר - כדאי שתמצא לך מישהו לא חרדי שיוכל להסביר לך כל דבר בקלות, 


"לא שואלים שאלות על דברים כאלה לא צנוע לדבר עליהם"
אתם כבר יודעים לבד מה התוצאה.



שורה תחתונה,
קרה נזק קשה? בסדר, 
אנחנו לא יודעים מה לעשות ברגע זה? עדיין זה גם בסדר,
אבל להגיב בצורה שתעצים את הנזק ותחדיר לראש של הילד מושגים מעוותים או סקרנות חדשה לתוכן לא מותאם, זה לחלוטין באחריות שלנו. זה אנחנו יכולים למנוע.
אז קודם כל – אם אין לנו מושג איך מתמודדים, עדיף לא להגיד כלום ולא להתייחס בשום צורה.
ברגע הראשון,
אבל ברגע הבא, שעה אחרי, בהמשך היום, חשוב שתהיה לנו גישה מסודרת להתמודדות.
כי זה הילד שלנו, זו הילדה שלנו, זו הנשמה שלהם שחינוכה מופקד בידנו, אנחנו לא יכולים להתעלם, גם מתאונות, במיוחד מתאונות.


אז – מה עושים?
הטור עומד להסתיים ואמשיך בע"ה בשבוע הבא,
אבל הדבר הראשון שחייבים לעשות במקרה כזה: לא למהר.
לזכור שחלק מלהיות הורה טוב זה גם לחוות קשיים תקלות ואפילו תאונות, זה לא אומר שאני לא בסדר, זה אומר שאני צריך עוד קצת ידע ובוא נבדוק מה הכי נכון לעשות עכשיו.
אז להוריד לחץ.
בטור הבא בע"ה אתן כמה כלים מעשיים.
ותמיד אפשר בעת הצורך ליצור קשר איתי במרכז 'מענה', במייל דרך הלינק שמופיע בכתבה כאן או בטלפון.


ולסיום אני שמח לשתף אתכם קוראים יקרים,
שבשבוע האחרון הושלמה עבודה מאומצת חודשים רבים של הפקת ההדרכה המקיפה להורים "בטוחים ורגועים" בה אני נותן את כל הכלים המעשיים, הפרקטיקה וגם כל הטיפים הסודיים בכל הקשור להתמודדות עם מקרים רגישים שאין בית שלא חווה אותם בשנות גידול הילדים.
כעת ממתינים לאישור סופי של חברות הסינון על התוכן העשיר המוגש בשפה נקיה ישיבתית ומכובדת, ובקרוב ממש - תקבלו כאן את כל הפרטים !



איך להתמודד עם חשיפה של ילדים למידע הכי קשה

"אני יודעת שבלונים מסוכנים... פשוט הייתי בטוחה שאצלנו זה לא יקרה"
"אני בחיים לא אשכח את הצרחה הזאת" מספרת חובשת מהקהילה
מה קרה?
"ישבתי בבית כשקיבלתי טלפון מבוהל משכנה. תבואי מהר! הילד נחנק! 
רצתי לשם וראיתי אץ האמא עומדת מבוהלת, חיוורת ורועדת בפתח הבית – לבנה כולה.. 
זה ממש אר"ן.. (אירוע רב נפגעים..) 
מה קרה לילד? 
הוא שיחק עם בלון שהתפוצץ, כנראה הכניס לפה חתיכת בלון והיא נשאבה פנימה.
איך הוא היה נראה כשהיגעת?
"בתחילה הוא השתעל חזק, נשנק. תוך כדי בדיקה, אני רואה שהפסיק להוציא קול, אני ניגשת מיד לטפל. 
אחד הסימנים הדורשים התייחסות קריטית ומהירה היא – אם התינוק לא משמיע קול.. 
אימהלה, אז מה עשית?
בדקתי מיד שהוא עדיין נושם, היה קושי משמעותי. ביצענו פעולות היימליך, להוצאת הבלון ובמקביל הזעקנו עזרה רפואית, 
כעבור רגעים שנראו כמו נצח, חתיכת הבלון יצאה החוצה והוא התחיל לבכות...
רגע, היתה לך עוד מטופלת, האמא, מה עשית? 
האמא שמעה אותו בוכה, התחילה לבכות מהתרגשות גם.. ברוך ד' הילד שלה ניצל! 
"אני יודעת שבלונים מסוכנים, אבל, פשוט- הייתי בטוחה שאצלנו זה לא יקרה..." 
(הסיפור מפורסם באישורה לתועלת הרבים)
מה יש דווקא לבלונים? 
בניגוד לחתיכת מזון שנכנס לפה, לעיתים נמס (ולעיתים לא..) בלון הוא גומי רך וגמיש. 
הוא נצמד לקנה' לנתיב האויר כמו מדבקה קטנה שחוסמת את המעבר. 
זו אחת הסיבות שבלונים נחשבים למסוכנים לילדים מתחת גיל 3. 
מה באמת עושים כדי למנוע מצבי חנק? 
דבר ראשון- לא להילחץ, סטרטס ולחץ אף פעם לא קידמו אותנו לשום מקום. 
נערכים מראש. 
אוספים מיד שאריות בלון שהתפוצצו.. 
לא משאירים בלונים מנופחים בהישג יד של ילדים קטנים.
משגיחים על ילדים בזמן פעילות עם בלונים.
מכירים את סימני החנק ויודעים לפעול במהירות . 
אז מה, לא נעשה הפעלות עם בלונים יותר ?
"ממש לא.
בלונים הם חלק מעולם הילדות, בדיוק כמו אופניים, מתקנים וטיולים.
המטרה היא לא להפסיק ליהנות – אלא לעשות זאת בצורה בטוחה."
האמת?
זה נכון לגבי כמעט כל תחום בחיים.
אנחנו לא מפסיקים לצאת לטיולים בגלל החשש מנפילה.
לא מפסיקים לנסוע ברכב בגלל החשש מתאונה.
ולא מפסיקים ליהנות מבלונים בגלל החשש לחנק.
אנחנו פשוט לומדים לזהות את הסיכונים, למנוע אותם ככל האפשר, ולדעת מה לעשות אם חלילה משהו משתבש.

הסכנה השקטה בתוך הבלון

מאפה מושלם במינימום מאמץ: מתכון לעראיס גבינות ותרד בתנור
אם אתם מחפשים מנה קלה, מהירה וטעימה בטירוף לארוחת מלווה מלכה , לאירוח חלבי או כתוספת חגיגית לשולחן – הגעתם למקום הנכון. עראיס גבינות ותרד בתנור מבטיח שילוב מושלם של פיתה קראנצ'ית ופריכה מבחוץ עם מילוי גבינות עשיר, חם ונמס מבפנים שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול.
כל הסיפור לוקח 10 דקות הכנה בלבד, וכל אחד יכול להכין בקלות!
נתוני המתכון:
זמן הכנה: 10 דקות
כמות: 5 פיתות חצויות (10 חצאים)
דרגת קושי: קל מאוד
המצרכים הדרושים :
5 פיתות חצויות לשניים
מעט שמן (למריחה או ריסוס על הפיתות לפני האפייה)
לתערובת המילוי:
250 גרם גבינה לבנה
100 גרם גבינה בולגרית רכה מעודנת
100 גרם גבינת מוצרלה או גבינה צהובה מגוררת (כ-1 כוס)
100 גרם עלי תרד טריים, קצוצים גס
1 כפית שטוחה מלח
קמצוץ פלפל שחור
הוראות הכנה שלב אחר שלב
הכנת התנור: מחממים מראש את התנור ל-200 מעלות בתוכנית טורבו.
ריכוך התרד: מניחים את עלי התרד הקצוצים במחבת (אין צורך להוסיף שמן). מחממים על אש בינונית-גבוהה ומערבבים במשך כ-2 דקות, עד שעלי התרד מתכווצים. לאחר מכן, מסננים היטב מהנוזלים ומעבירים לקערה.
ערבוב המילוי: מוסיפים לקערה עם התרד את כל חומרי מלית הגבינות (גבינה לבנה, בולגרית, מוצרלה/צהובה, מלח ופלפל) ומערבבים היטב עד לקבלת תערובת אחידה.
מילוי הפיתות: ממלאים כל חצי פיתה בתערובת הגבינות העשירה ומניחים אותן בתבנית מרופדת בנייר אפייה.
אפייה שלב א': מורחים או מרססים שמן משני צידי הפיתות, מכניסים לתנור ואופים במשך 15 דקות.
אפייה שלב ב': הופכים את חצאי הפיתות לצד השני ואופים במשך 8-10 דקות נוספות, עד שהן מזהיבות ופריכות.
💡 טיפים ושדרוגים לשדרוג המנה:
ליצירת קראנץ' מושלם: אם במקרה אחד מצידי הפיתה יוצא מעט לח או רטוב, ניתן להניח את חצאי הפיתות ישירות על רשת התנור, לרסס מעל הצד הלח קצת שמן ולאפות עוד 5-10 דקות.
גוונים וטעמים נוספים: לא אוהבים תרד או שאין לכם בבית? אין בעיה! במקום התרד תוכלו לשלב במילוי הגבינות פרוסות זיתים או גרגירי תירס משימורים.
בתיאבון!

עראיס גבינות קראנצ'י

קוראי טוויסט היקרים – שלום!
שמח לחזור לכאן אחרי תקופה קצרה בה לא כתבתי כאן בנסיבות טכניות. 
כמי שהיה תמיד המטרה שלי בטור הזה והבאים אחריו להתייחס לכל נקודה הקשורה להגנת הילדים במשפחה חרדית בדגש על אתגרים מצויים ואקטואליים.
והשבוע אני רוצה לדבר על התופעה הקיצית הכי קלאסית בכל בית בכל שכונה:
ילדים שחוזרים הביתה בשעות מאוחרות.
זה מוכר לכולנו. החל מגיל מסוים הבן או הבת מנהלים חיים משלהם בשעות החשיכה. זה כמובן משתנה בין העונות, חופש או לימודים, קיץ או חורף, חגים או שגרה, אבל בסופו של דבר, בכל תקופה יש את היציאות המאוחרות שלה.
וככה ילדים מתחילת גיל ההתבגרות המוקדם יחסית יוצאים עם חברים לשמחות, אירועים, למנגל, לסיום מסכת, לגיבוש, למסיבות חברתיות של סוף שנה וכן הלאה והלאה אין סוף לסיבות והמסיבות וכמה טוב שיש חברים.
האתגר הגדול הוא – החזרה הביתה.
האמת יש כאן 2 אתגרים, והם די קשורים אחד לשני:
האתגר הראשון - חזרה בשעה מאוחרת 
והשני – מי נמצא בבית כשחוזרים

כשילד או ילדה לא משנה באיזה גיל, חוזרים בשעות מאוחרות וחשוכות, יש כאן מידה של סיכון. בלי להיכנס לסיוטים ואני לא מדבר על מקומות מסוכנים, אבל גם בסביבה הכי מוכרת בשכונה החרדית עם התושבים ההגונים שכולנו מרגישים בה בנח, יש סיכון בכך שנער או נערה יחזרו בשעה מאוחרת ולבד.
מה הבעיה? פשוט מאוד כל גורם בעייתי שמחפש ליצור קשר פסול, ממתין בדיוק לשעות האלה. אלו שעות העבודה שלו. 
אז יש שקט, אין שכנים, אין כמעט עוברי אורח, אין בעיות ואין הפרעות.
עכשיו רגע – לא באתי להלחיץ. לא מדובר על עבריינים מסוג מסוכן שמחפשים להזיק לעוברי אורח. אבל אני כן יכול לומר שמתוך הרבה פניות שהגיעו אלינו למרכז מענה במשך השנים, היו לא מעט סיפורים של בנים או בנות שחוו ניסיון הטרדה על ידי גורמים שונים בעת שהלכו בשעה מאוחרת ברחוב שקט וחשוך.
גם בשכונה האהובה, גם בסביבה המוכרת, למרות שהשכנים "כולם משלנו".
וזה רק חלק אחד מהבעיה, זוכרים שיש אתגר נוסף? 
אז אני מכיר סיפורים עם פנים ושמות, של בנים או בנות שחזרו מאוחר הביתה ועברו בדרך חוויה לא נעימה. וכשחזרו הביתה בשעה מאוחרת ובמצב רוח אישי ירוד או גרוע מכך, אף אחד לא חיכה להם שם!
כולם הלכו לישון.
הנערה הוציאה את המפתח מהמחבוא הקבוע מאחורי המחסן ונכנסה לבדה לבית שקט. בלי שאף אחד לא יהיה שם כדי לשמוע אותה, כדי להבין שעבר עליה משהו.
לפעמים – כבר לעולם אף אחד לא ישמע ממנה כלום.
אנחנו לא יכולים לתת לכזו מציאות להתרחש – במשמרת שלנו!
איך עושים את זה? באמת פשוט מאוד.

שלב ראשון – חשוב שתהיה לנו מודעות לנושא. לא לחץ ולא חרדה. מודעות פנימית בריאה.
בדיוק כמו שכולנו יודעים אלו סכנות מתחבאות בטיולים, במסלולים ארוכים במזג אויר לוהט, בחופי הים.
(לא מדויק – יש כאלה שמתעלמים מהמודעות הזו ואת התוצאות המצערות אנו שומעים בחדשות למרבה הצער בתדירות לא נמוכה).
כשיש מודעות – קל וטבעי להשתמש בכלי הגנה הגיוניים.

השלב השני – הרגלי התנהגות שמבטלים את החשש מסכנה.
למשל, אחד הדברים שמוכחים כיעילים באופן חד וברור הוא – טלפון.
אם הבן או הבת שלנו חוזרים מאוחר ויש להם טלפון – זה בדיוק הרגע הגדול להשתמש בו.
ואז כשיורדים מהאוטובוס, ויש 10 דק' הליכה עד הבית, אפשר להתקשר לאחד ההורים שיהיה על הקו, אפשר לדבר כמה מילים ואפילו לא.
עצם זה שבחור או נערה הולכים ברחוב עם טלפון ונראה שמשוחחים עם מישהו, מוריד את הסכנה לאפס – בדוק.
אם אין טלפון, אפשר להתקשר ממישהו ולהגיד שאנחנו יורדים תכף ונגיע בשעה כך וכך.
הקשר הטכני והפשוט הזה איתנו ההורים הוא מחולל הגנה ברמה גבוהה ביותר.
זה לא צריך להיות מטלה שצריך להתארגן אליה, כדאי שזה יהפוך להרגל. זה מציל נפשות

ועוד מילה לסיום,
לא מומלץ להגיע למצב שאחד הילדים חוזר הביתה ואנחנו לא ערים.
כשאנחנו לא ערים – אנחנו לא כאן. אין לנו שליטה על כלום. ילד שיודע שהורים ממתינים לו בבית קודם כל בתודעה האישית שלו הוא מוגן יותר, וגם באופן מעשי הוא יזדרז יותר לחזור.
ילד שיודע שמתי שהוא לא יגיע אף אחד לא ממש מחכה לו שם, יכול בקלות להיגרר לשעות מאוחרות, ואנחנו – אפילו לא נדע על זה.
נכון זה יכול להיות קשה להיות ערים עד מאוחר, ויש לזה פתרונות בתקשורת והידברות טובה שנדבר על זה בהזדמנות. 
אבל – זה מאוד מאוד משתלם.
הרבה נחת!
 

 

הסכנה בשעות המאוחרות


מאסק מכוון למאדים, ויקטורי לעזה - ומה זה אומר על ההחלטות שאנחנו מקבלים עם הכסף שלנו
"איך אפשר לפספס הזדמנות כזו?" זו הייתה אחת השאלות הנפוצות ביותר שקיבלנו השבוע.
"אם ספייס X באמת תונפק לפי שווי שמתקרב ל-1.7 טריליון דולר, ויש כבר היום מוצרים פיננסיים עם חשיפה לחברה, האם זו לא הזדמנות כמעט בטוחה?"
זו שאלה מצוינת. אבל היא לא באמת עוסקת בספייס  X היא עוסקת בפסיכולוגיה של משקיעים.
כשאנחנו משקיעים במדדים רחבים, אנחנו קונים מאות חברות ומפזרים סיכונים. לעומת זאת, כשאנחנו משקיעים במניה בודדת בהנחה לתמחור חסר, אנחנו למעשה אומרים דבר אחר לחלוטין: אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים משהו שהשוק עדיין לא תמחר.
אין ספק שספייסX  היא חברה יוצאת דופן. היא חוללה מהפכה בתחום השיגורים לחלל, בנתה את סטארלינק והפכה לשחקנית מרכזית בתחום האינטרנט הלווייני. אבל בעולם ההשקעות השאלה אינה האם מדובר בחברה טובה, אלא האם המחיר שאנחנו משלמים היום מצדיק את הציפיות.
וכאן חשוב להכיר את הנתונים.
פרופ' ג'יי ריטר, הנחשב לאחד החוקרים המובילים בעולם בתחום ההנפקות, מצא כי בממוצע מניות שהונפקו בארצות הברית הניבו תשואת חסר משמעותית בשלוש השנים שלאחר ההנפקה לעומת השוק הרחב. באחד ממחקריו נמצא כי הנפקות הניבו תשואה מצטברת של 34.5% בשלוש שנים, לעומת 61.9% בחברות דומות שכבר נסחרו בבורסה. במחקר רחב יותר נמצא כי משקיעים שרכשו מניות לאחר ההנפקה השיגו תשואה של 22.1% בלבד בשלוש שנים, לעומת 39.9% במדדי השוק.
למה זה קורה? משום שחברות רבות מגיעות לבורסה בתקופות של אופטימיות גבוהה במיוחד, כאשר המשקיעים מוכנים לשלם מחירים גבוהים עבור חלומות גדולים.
אבל חשוב לומר גם את הצד השני.
ממוצע אינו גורל. היו לא מעט חברות שנראו יקרות מאוד בזמן אמת והפכו לסיפורי הצלחה יוצאי דופן. מי שהשקיע בטסלה בתחילת דרכה או בחברות טכנולוגיה פורצות דרך אחרות, זכה לעיתים לתשואות חריגות.
לכן, מי שמעוניין לנסות להשיג תשואה עודפת על השוק באמצעות השקעה במניות בודדות בהחלט יכול לעשות זאת. אולם השקעות כאלה צריכות להתבצע מתוך הבנה מלאה של הסיכונים, לאחר קבלת ייעוץ מקצועי מתאים, ותוך הכרה בכך שגם תרחיש של אובדן מלוא ההשקעה הוא אפשרי. מעבר לכך, השקעות מסוג זה צריכות להוות חלק מוגבל בלבד מתוך כלל הנכסים הפיננסיים של המשקיע.
אבל הסיפור של השבוע לא התרחש רק בארצות הברית.
רשת ויקטורי הציגה נתונים כספיים חזקים במיוחד והמניה הגיבה בהתאם. לכאורה, מי שהסתכל על העלייה בהכנסות יכול היה להסיק כי מדובר בשיפור משמעותי בפעילות העסקית השוטפת של החברה. אלא שבהמשך התברר שחלק מהותי מהגידול במכירות נבע מאספקת מזון לעזה – פעילות חריגה שאינה חלק מהפעילות הרגילה של הרשת. בעקבות זאת, רשות ניירות ערך דרשה מהחברה לפרסם הבהרות בנושא.
וכאן נמצאת אולי אחת התובנות החשובות ביותר למשקיעים. השאלה אינה רק כמה החברה הרוויחה. השאלה היא כיצד היא הרוויחה.
אם הגידול בהכנסות נובע ממנוע צמיחה חדש ויציב, יש לכך משמעות אחת. אבל אם מדובר באירוע חד פעמי, שקיימת אפשרות ממשית שלא יחזור על עצמו, המשמעות שונה לחלוטין.
אם המכירות הללו לעזה ייפסקו, האם החברה תמשיך להציג את אותם ביצועים? האם מי שרוכש את המניה היום מבין שהנתונים שעליהם הוא מסתמך עשויים שלא לשקף את העתיד?
בסופו של דבר, גם במקרה של ספייסX  וגם במקרה של ויקטורי, מדובר באותו שיעור בדיוק.
לא מספיק להסתכל על המספרים. צריך להבין את הסיפור שעומד מאחוריהם.
משקיעים רבים רואים כותרת, מזהים זינוק בהכנסות או שומעים על הנפקה נוצצת, וממהרים לפעול. משקיעים מקצועיים שואלים שאלות נוספות: האם מדובר במגמה ארוכת טווח? האם המחיר כבר משקף את כל הציפיות? ומה יקרה אם המציאות תהיה פחות ורודה?
שוק ההון יודע לתגמל סבלנות, פיזור והחלטות המבוססות על תהליך מסודר. הוא גם יודע להעניש את מי שפועל מתוך התלהבות רגעית או פחד להחמיץ את ההזדמנות הבאה. כי לפעמים הטיל באמת מגיע לחלל. ולפעמים הוא פשוט מזכיר לנו שגם בעולם ההשקעות, לא כל מה שנראה כמו הזדמנות, הוא בהכרח השקעה טובה.
אין באמור לעיל משום ייעוץ השקעות, שיווק השקעות או תחליף לייעוץ המתחשב בנתוניו ובצרכיו המיוחדים של כל אדם. השקעה בשוק ההון כרוכה בסיכון, לרבות אפשרות להפסד חלק מההשקעה או כולה.
הכותב הינו מתכנן פיננסי בעל רשיון מטעם רני"ע.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila,org

לא כל זינוק הוא המראה

למדנו שכישלון הוא כדי לצבור את הכוח והתנופה שדרושים לך כדי לדלג מעל המכשול הבא, ולהתקדם לעבר המטרה בחיינו.
מה שרבים נתקלים כשהם חווים כישלון.
וזה המרכיב שהופך אותו לכואב באמת הוא לעיתים יותר מהתוצאה עצמה.
ברגע שאנחנו חווים נפילה או חוסר הצלחה, המחשבה הראשונה שמציפה אותנו היא המבט של הסביבה. "איך אני אראה עכשיו?", "מה ירכלו עליי?", "איך יתייחסו אליי מעכשיו?". הפחד החברתי הזה הוא כמו משקולת שמונחת על הרגליים שלנו בדיוק ברגע שבו אנחנו צריכים את כל האנרגיה כדי לקום ולנסות שוב.
תעצרו רגע, ותחשבו:
מי הם האנשים שמדברים על אחרים?
מי הם אלו שמורידים את האנשים האחרים ופוגעים בהם??
תחשבו,
ולבנתיים, שיהיה לכולנו נחת מעצמינו ומהסביבה! 
בידידות
חנניה

" מה יגידו "

הפעולה המעצבנת במטבח שדווקא תרפא לכם את הנפש
השעה כבר 20:30, הילדים סוף סוף במיטות, אבל המטבח נראה כמו אחרי מלחמה ויש הר של כלים בכיור. התגובה הטבעית של רובנו היא להיאנח בייאוש, לדחוף הכול למדיח באגרסיביות, או פשוט לקרוס על הספה ולהשאיר את הבלגן למחר. אבל מתברר שדווקא העמידה הזו מול הכיור יכולה להיות תרופת ההרגעה החינמית הכי טובה שלכם.
הפסיכולוגיה של הספוג והסבון
חוקרים מאוניברסיטת פלורידה סטייט החליטו לבדוק איך מטלות בית יומיומיות משפיעות על הבריאות הנפשית שלנו. הם גילו ששטיפת כלים מודעת – כלומר, כזו שבה אנחנו מתרכזים בריח הסבון, בטמפרטורת המים ובתחושת הניקיון – מורידה את רמות הלחץ והעצבנות בלא פחות מ-27%.
במקביל, אותה פעולה פשוטה בדיוק העלתה את תחושת הרוגע וההשראה של המשתתפים ב-25%. המוח שלנו, שמופצץ כל היום במידע, מסכים, דאגות וצעקות, מנצל את הפעולה המונוטונית והחושית הזו כדי לעשות "ריסטארט" אמיתי למערכת העצבים, ממש כמו תרגול מדיטציה.
איך להפוך את המטלה לזמן ספא נפשי?
כדי להפוך את שטיפת הכלים מנטל מעצבן לזמן איכות של רוגע טהור, הנה מה שתעשו הערב:
התנתקו מרעשי הרקע: השאירו את הפלאפון בחדר אחר, ואל תנסו לנהל שיחות טלפון תוך כדי. השקט נטול ההפרעות הזה קריטי למוח כדי לעשות את ה"ריסטארט" המיוחל ולהוריד הילוך.
הפעילו את החושים: השתמשו במים חמימים ונעימים, והשקיעו בסבון כלים עם ריח בוטני שאתם באמת אוהבים (כמו לבנדר, אקליפטוס או הדרים).
הקשיבו למים: התמקדו רק בפעולת הקרצוף והשטיפה. רחש המים הזורמים משמש כ"רעש לבן" טבעי שמרגיע מיד את קצב הלב.

קורסים מהלחץ של סוף היום?

בעל התניא, האדמו”ר הזקן, העניק לנו תובנה עמוקה ורלוונטית מאין כמותה לחיים המודרניים. במשפט קצר אך מלא משמעות הוא כתב: “המידות הרעות נמשכות מיסוד העפר, שהוא בעצלות ודחייתנות.”
כמה פעמים מצאנו את עצמנו רוצים לעשות, להתקדם, ליצור, אבל משהו בפנים מרגיש כבד? כאילו כל משימה פשוטה דורשת מאמץ עצום. בעל התניא מסביר שהתחושה הזו אינה מקרית. העצלות והדחיינות קשורות ל”יסוד העפר”  אותו מצב נפשי של כובד, תקיעות וחוסר תנועה.
אך לצד האבחנה המדויקת, הוא מעניק גם את הפתרון.
דחיינות אינה רק בעיה של ניהול זמן. פעמים רבות היא ביטוי למחסור באנרגיה פנימית, בהתלהבות ובחיות. וכדי להתגבר עליה, לא מספיק להמתין למוטיבציה שתופיע. צריך להדליק את האש.
האש, בשפת החסידות, היא ההתלהבות, התנועה, הזריזות והעשייה. היא הכוח שממיס את הכבדות ומאפשר לנו לצאת מהמקום שבו אנחנו תקועים. לכן, במקום לחכות לרגע שבו “יתחשק לנו”, כדאי להתחיל בצעד קטן של פעולה. דווקא התנועה היא שמולידה את החשק, ולא להפך.
זהו מסר פשוט אך משנה חיים: לפעמים הדרך להתגבר על העצלות אינה להילחם בה, אלא להכניס יותר חיים, יותר תנועה ויותר אש אל תוך היום שלנו.
כי ברגע שמתחילים לזוז, משהו מבפנים מתחיל להתעורר.

מתחילים לזוז

אני יושב בקליניקה עם מגוון הבחורים והאברכים מהישיבות ''הטובות'' ביותר ועד...
שמתי לב לדבר מעניין ככל שהבחור בישיבה ''טובה'' יותר, הוא לא יכול להיות פחות מ ''מושלם''. אך אם האדם טוב לו עם המקום, זה בהחלט מצוין, אך כשאדם שורד בשביל להיות ''משהו'' עוד יום ועוד תקופה ועוד תקופה, זה יכול להגיע למצב לא בריא בכלל...
עד כדי בעיות נפשיות קשות.
יש לכל אדם את ה"אני העצמי" מי אני בכלל ויש את "אני הכוזב".
וזאת אומרת שיש את מי שאני קיים, ואת מי שאני רוצה להיות – "שואף להיות" ויש את ''מי שאני משחק'' איך אני משחק את עצמי.
בסופו של דבר כולנו "משחקים",
אנחנו יכולים לפגוש את השכן שפחות הסתדרנו אתו, ולהתעצבן, ולצאת מהבניין ולפגוש חבר ילדות, ולהתלהב ולהנות ביחד. וכך הלאה, יש את איך ''אני'' בתור במכולת ויש את ''אני'' במשרד של המנהל. וכן הלאה...
וככל שהמרחק גדל האדם הולך ונאכל מבפנים, וסובל...
ואז מי שדואג להיות במצב שאני "בשלימות'', הוא נהיה בדיסוננס בינו האמיתי, למה שהוא רוצה להיות, ואז יש מתח, והם לא נותנים לעצמם לחוות שום כישלון.
מספרים על חסיד אחד שנכנס לרבי שלו בדמעות. הוא אמר לו: 'רבי, אני לא יכול יותר. כל פעם שאני מנסה להתעלות, אני נכשל. אני מרגיש שאני מפסיד."
הרבי הסתכל עליו, ואז הצביע על השולחן הכבד שעמד במרכז החדר. 'אתה רואה את השולחן הזה?' שאל הרבי, 'אתה מסוגל לקפוץ מעליו?'  החסיד הופתע, אבל ענה: 'כן רבי, אני חושב שאני יכול'
'נו,' אמר הרבי, 'קדימה. תראה לי'.
החסיד נעמד מול השולחן, אך במקום לקפוץ, הוא התחיל לצעוד אחורה, הוא הלך והתרחק עד הקיר.  הרבי עצר אותו בגערה: 'מה אתה עושה?! אמרתי לך לקפוץ קדימה, למה אתה הולך אחורה?!'.
הסתכל עליו החסיד בפליאה ואמר: 'רבי, אי אפשר לקפוץ מעל שולחן כזה גבוה מהמקום. אני חייב ללכת אחורה כדי לקבל תנופה!'.
חייך אליו הרבי ואמר לו: 'זה בדיוק התשובה לשאלה שלך. לפעמים בחיים, הנשמה לוקחת כמה צעדים אחורה. זה נראה כמו ירידה, זה נראה כמו כישלון, אבל האמת היא שהנסיגה הזו היא רק כדי לצבור את הכוח והתנופה שדרושים לך כדי לדלג מעל המכשול הבא'

תן תנופה

יש תופעה מעניינת שחוזרת על עצמה כמעט בכל תחום בחיים.
ככל שאדם עסוק יותר בתוצאה, כך גדל הסיכוי שהוא יתקשה לבצע את הפעולה שתוביל אליו. תלמיד שחושב כל הזמן על הציון במבחן מתקשה להתרכז בלימוד עצמו. אדם שמנסה להרשים בראיון עבודה עלול לאבד את הטבעיות שלו. בעל עסק שחושב ללא הרף האם הלקוח יסגור עסקה, מתקשה להקשיב באמת לצורך של הלקוח. ומשפחה שמנסה לפתור בבת אחת את כל הבעיות הכלכליות שלה, עלולה להתייאש עוד לפני שעשתה את הצעד הראשון.
הפרדוקס הוא שכמעט תמיד הדרך להגיע לתוצאה עוברת דרך התנתקות מסוימת ממנה והתמקדות בפעולה עצמה.
כשאנחנו רוצים לבצע פעולות אנחנו לא חושבים עליהן – על הפעולות, אלא על התוצאה שתצא מהן. האם אני אצליח? האם אקבל את העבודה שאני רוצה? האם השיעור או ההרצאה שאני אמסור תהיה לשביעות רצון השומעים? האם האוכל שאני מבשלת יערב לחיכם של הסועדים?. החשיבה הזו היא אנושית. בסוף אנחנו עושים פעולות כדי לקבל את התוצאה המיוחלת מהן. אבל ברמה המנטלית, חשיבה מתמדת על התוצאה עלולה לשתק אותנו ולגרום לנו לפעול לא נכון.
תחשבו על אדם שמגמגם. הוא תמיד יגמגם מול קהל. הוא לעולם לא יגמגם מול המראה. שאלתם את עצמכם פעם למה? הדברים שנכתבו כאן הם בדיוק התשובה. כאשר אדם צריך לדבר מול קהל, להרשים או להביע את עצמו הוא נכנס ללחץ מנטלי. כאשר קיים קושי בדיבור, הלחץ הזה משפיע עליו והתוצאה היא גמגום. כאשר הוא מדבר מול המראה, ההשפעה החיצונית כמעט לא קיימת ולכן הוא לא יגמגם.
אחד הפתרונות שנותנות קלינאיות תקשורת לאנשים עם קשיי גמגום, הוא לצייר פרח ולומר את המילים בקצב של העברת האצבע על עלי הכותרת. לתומי, תמיד חשבתי שזו שיטת הסחת דעת. אבל ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שזה הרבה יותר עמוק. אותו אדם לוקח את תשומת הלב שלו מהתוצאה – איך אני נשמע, מה יחשבו עליי, האם אצליח – ומחזיר אותה לפעולה עצמה. לתנועה, לקצב, למילה הבאה. וזו הסיבה שזה מצליח. הוא מתמקד בפעולה ולא בתוצאה.
כשקראתי על הנושא הזה גיליתי שיש לו גם בסיס מחקרי. פסיכולוגים חוקרים כבר שנים את ההבדל בין התמקדות בתוצאה לבין התמקדות בתהליך. מחקרים מצאו שככל שאדם מרוכז יותר במה יקרה בסוף, כך גדלה רמת המתח שהוא חווה במהלך הביצוע. לעומת זאת, כאשר הוא ממקד את עצמו בפעולה הנוכחית, המוח עובד בצורה רגועה, יציבה ויעילה יותר.
וכאן יש גם זווית יהודית עמוקה מאוד. כיהודים מאמינים אנחנו מדברים כל הזמן על השתדלות. האדם נדרש לעשות את שלו, לפעול, להתאמץ, להתקדם. אבל התוצאה אינה בידיו. כמה פעמים אנחנו אומרים את זה, אבל בפועל מתנהלים הפוך? במקום להתרכז בהשתדלות, אנחנו עסוקים בתוצאה. במקום לחשוב מה אני צריך לעשות היום, אנחנו חושבים מה יהיה בעוד שנה. במקום להתמקד במה שבשליטתי, אנחנו מוטרדים ממה שאינו בשליטתי. במובן מסוים, התמקדות בפעולה היא לא רק כלי מנטלי נכון – היא גם ההגדרה המדויקת של השתדלות.
וזה לא נכון רק לגבי גמגום. זה נכון כמעט לכל תחום בחיים.
אני פוגש את זה פעמים רבות בעולם הכלכלי. משפחה שנמצאת במינוס רוצה להגיע לפלוס. זו מטרה מצוינת. אבל במקום להתמקד בפעולה הבאה, היא מסתכלת על המרחק. כמה חובות יש. כמה זמן זה ייקח. כמה ויתורים יצטרכו לעשות. התוצאה נראית רחוקה כל כך עד שלפעמים הם אפילו לא מתחילים.
אותו דבר קורה לבעלי עסקים. במקום לשאול מה הפעולה שאני צריך לעשות היום כדי לקדם את העסק, הם עסוקים בשאלה האם העסק יצליח בעוד שלוש שנים. במקום לחשוב על שיחת המכירה הבאה, הם חושבים על המחזור השנתי. במקום לבצע, הם מודאגים.
וזה קורה גם בעולם ההשקעות. יש אנשים שלא מתחילים להשקיע במשך שנים. לא בגלל שאין להם כסף ולא בגלל שאין להם אפשרויות. אלא בגלל שהם חושבים על כל התרחישים האפשריים, על כל הסיכונים ועל כל הטעויות שעלולות לקרות. מרוב מחשבות על התוצאה הם לא מבצעים אפילו פעולה אחת.
במידה רבה זה גם מה שכתבנו בטורים האחרונים על המנטלי ועל רשתות נוירולוגיות. המוח שלנו מחפש ודאות. הוא רוצה לדעת מראש שהתוצאה תהיה טובה. אבל החיים לא עובדים כך. אין לנו שליטה מלאה על התוצאה. יש לנו שליטה על הפעולה.
אדם לא יכול לשלוט על התוצאה האם יקבל את המשרה שאליה ניגש. הוא כן יכול לשלוט ברמת ההכנה שלו. בעל עסק לא יכול לשלוט אם כל לקוח יסגור עסקה. הוא כן יכול לשלוט ברמת השירות, המקצועיות וההתמדה שלו. משפחה לא יכולה לדעת בדיוק מתי תגיע ליעד הכלכלי שלה. היא כן יכולה לשלוט בהחלטות שהיא מקבלת היום.
וכאן נמצא אחד המפתחות החשובים ביותר להתקדמות. במקום לשאול כל הזמן "מתי אגיע?" כדאי לשאול "מה הפעולה הבאה שלי?". במקום לחשוב על הפסגה, לחשוב על הצעד. במקום לחשוב על היעד הרחוק, לחשוב על היום. כי בסופו של דבר כל הצלחה גדולה בנויה מאינספור פעולות קטנות שאף אחת מהן לא נראתה דרמטית בזמן אמת.
והתוצאה? היא בדרך כלל מגיעה. כי לפעמים הדרך המהירה ביותר להיכשל היא לחשוב כל הזמן על ההצלחה.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במייל: nb@mesila.org



הדרך המהירה להיכשל

"בהתחלה חשבנו שהיא סתם עייפה."
כך מספרת חני, מדריכה שליוותה טיול סוף שנה בצפון.
"זה היה יום חם, לא חריג. הבנות הלכו יפה, היו מים, עצירות מסודרות, הכל לפי הנהלים. ואז אחת התלמידות ניגשה אלי וביקשה לשבת רגע בצד."
יש בזה משהו חריג?
"לא, וזה בדיוק העניין. היא לא נפלה, לא נחבלה, לא התלוננה על שום דבר. היא רק אמרה שהיא חלשה "
ומה עשית?
" ביקשתי ממנה לשתות. היא שתתה. אבל משהו בפנים הרגיש לי לא רגיל. כמה דקות אחר כך היא התחילה להתבלבל. פתאום לא זכרה איפה עצרנו. אמרה שהיא בסדר, אבל נראתה ממש לא בסדר."
מפחיד. 
"מאוד. ובאותו רגע הבנתי כמה קשה לזהות מצבים מסוכנים כשהם לא נראים דרמטיים."
מה קרה בהמשך? 
החובשת שליוותה אותנו בדקה אותה מיד. היא פשוט התחילה לשאול שאלות, לבדוק, להעריך מצב.
תוך דקות היא אמרה לנו :אנחנו עוצרות הכל. היא צריכה טיפול.
בדיעבד התברר שהיא הייתה בתחילתו של מצב התייבשות משמעותי."
אבל היו מים בטיול, והרבה!
"נכון, בטיול יש הרבה מים, גם לבנות וגם בתא מטען של האוטובוס, וזה בדיוק מה שהפתיע אותנו. לפעמים אנשים שותים פחות ממה שהם צריכים, לפעמים מזיעים הרבה, לפעמים פשוט לא מרגישים את זה בזמן. והגוף שלנו מאותת הרבה לפני שהוא קורסף רק צריך ללמוד את שפת האיתותים האלו. 
למה דווקא בטיולים?
טיולי סוף שנה מתקיימים בדיוק בתקופה שבה החום מתחיל לעלות. ההתרגשות גדולה, המאמץ גבוה, המסלולים ארוכים  ו-שוכחים את הדבר הפשוט ביותר, לשתות. 
התייבשות היא אחת הסיבות השכיחות ביותר להרגשה לא טובה בשט


איך מזהים שמשהו מתחיל?
שימי לב אם מישהי:

לפעמים אלו הסימנים הראשונים שהגוף מאותת.


אז מה עושים?
שלב ראשון – עוד לפני שמתחילות הבעיות
הטיפול הטוב ביותר בהתייבשות הוא פשוט למנוע אותה.

הרבה מקרי התייבשות מתחילים פשוט מזה שמישהי "שכחה לשתות".
שלב שני – כשהגוף מתחיל לאותת
כאבי ראש, חולשה, סחרחורת, בחילה או עייפות חריגה הם כבר סימן לעצור.
בשלב הזה מומלץ:

לפעמים מנוחה קצרה וטיפול נכון בשלב הזה מונעים החמרה משמעותית.
שלב שלישי – כשהמצב כבר מתקדם
כאשר המטיילת מתקשה לשתות בעצמה, חלשה מאוד, מבולבלת, ישנונית או מתקשה לתפקד – מדובר כבר במצב שמחייב התייחסות רצינית יותר.
בשלב זה:

כי בטיולים, בדיוק כמו בחיים, הגוף בדרך כלל נותן לנו הרבה סימני אזהרה בדרך. השאלה היא האם אנחנו עוצרים להקשיב להם בזמן.

"אפשר רק לשבת רגע?" 

בשבועות האחרונים אני כותב כאן הרבה על החלק המנטלי וההשפעה שלו על החיים שלנו. בכל תחום. נתתי דגש על כך שהחיים הכלכליים שלנו לא נקבעים רק לפי "כמה אנחנו מרוויחים" או "כמה אנחנו יודעים" אלא בעיקר לפי ה"דרך שבה אנחנו חושבים". לפי השיח הפנימי שלנו. לפי הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו עוד לפני שניסינו בכלל.
בשבועות האחרונים השתתפתי בכנס של חברת כלל לסוכני הביטוח החרדים. גולת הכותרת הייתה הרצאה מרתקת של אלוף במיל’ אליעזר שקדי. מעבר לסיפורים על חיל האוויר ועל התפקיד שלו כמנכ"ל אל על, הוא דיבר גם על הספר שלו "מי זה מייקל" ושם היה רגע אחד שלא יצא לי מהראש.
בתקופה שבה הוא עבד בארצות הברית – סיפר שקדי, הבן הקטן שלו למד בבית ספר מקומי. יום אחד הוא חוזר הביתה ורואה את אשתו בוכה. כשהוא שאל מה קרה, היא סיפרה שמנהל בית הספר אמר לה: "אני מנהל את בית הספר הזה עשרים שנה. את כל הילדים כאן לימדתי לקרוא ולכתוב. על הבן שלכם ניסיתי את כל השיטות והוא לא קורא ולא כותב. לדעתי הוא גם לא יקרא ולא יכתוב אף פעם”.
ושקדי עונה לה במשפט שהפך לשם הספר: "מי זה מייקל הזה?"
הוא מספר שבאותו רגע הוא החליט שהוא לא מקבל את ההגדרה הזאת על הבן שלו. הוא לא נכנס למלחמות ולא ניסה להוכיח כלום. הוא פשוט לקח את התחביב שהבן שלו הכי אהב והתחיל לעבוד דרכו, וביקש ממנו למצוא בעיתון מילים שקשורות לתחביב הזה. לאט לאט הילד התחיל לזהות מילים, לקרוא, להבין. ותוך שלושה חודשים הילד שלא "אמור היה לקרוא לעולם" ידע גם לקרוא וגם לכתוב.
ואז שקדי אמר משפט חזק מאוד: "תחשבו מה היה קורה אם הייתי מאמין למייקל הזה".
ופה בדיוק מתחיל הסיפור המנטלי של החיים שלנו. כי לפעמים "מייקל" הוא מישהו מבחוץ שאומר לנו שאנחנו לא מסוגלים. אבל הרבה פעמים מייקל הוא אנחנו בעצמנו.
"אני לא בנוי לעסקים". "אני גרוע בכסף". "אני לא אחד שיודע להשקיע".
"זה גדול עליי". מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מראים שאמונה של אדם ביכולת שלו משפיעה באופן ישיר על הביצועים שלו. פרופ’ אלברט בנדורה קרא לזה "מסוגלות עצמית". אנשים שמאמינים שיש להם יכולת להתמודד, פועלים יותר, מתמידים יותר ומצליחים יותר להתמודד גם עם כישלונות. לא כי הם בהכרח מוכשרים יותר אלא כי הם לא נעצרים מראש.
וזה נכון בכלכלה בדיוק כמו בחיים. אני פוגש אנשים עם פוטנציאל אדיר שנשארים שנים באותו מקום כי עמוק בפנים הם כבר החליטו שזה "לא בשבילם". הם אפילו לא בודקים אפשרויות. לא מנסים. לא פותחים את הראש. ולעומתם אני רואה אנשים בלי ידע מיוחד אבל עם אמונה, התמדה ונכונות ללמוד שמתקדמים בצורה מדהימה.
שקדי דיבר גם על אחד הדברים שהפכו את חיל האוויר למה שהוא: "תרבות התחקיר הפנימי". לא משנה אם המשימה הצליחה או נכשלה תמיד מתחקרים. מה היה? למה היה? ומה עושים אחרת בפעם הבאה?
ושם הוא אמר עוד משפט חשוב: "כשמשהו לא מצליח אנשים מחפשים את מי להאשים. אני מציע לכם לא להגיד אף פעם שזה מישהו אחר". תחשבו כמה זה נכון בהתנהלות כלכלית. כמה פעמים אנשים מאשימים את המדינה, את הבנק, את השוק, את הלקוחות, את בן הזוג, את התקופה. לפעמים בצדק. אבל כל עוד אדם עסוק רק בלחפש אשמים הוא לא פנוי להשתפר.
וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין אנשים שמתקדמים לבין כאלה שתקועים. המצליחים לא שואלים רק "למה זה קרה לי", אלא בעיקר "מה אני עושה עכשיו".
ובסוף היה שם גם מסר עמוק מאוד על מנהיגות. שקדי אמר שמנהיג טוב דואג לאנשים שלו ומבין שהסביבה שלו תיראה בדיוק כמוהו. אם הוא מקצוען גם הסביבה תהיה מקצועית. אם הוא בינוני גם הסביבה תהיה בינונית. וזה לא קשור רק למפקדי חיל האוויר. זה קשור לכל אחד מאיתנו.
כי כל אדם הוא מנהיג איפשהו. בבית, בעסק, מול הילדים, מול העובדים שלו, מול עצמו. והשאלה היא איזה קול מנהיג אותנו.
האם אנחנו הופכים להיות "מייקל" של עצמנו ושל הסביבה שלנו. או שאנחנו בוחרים לבנות מחשבה אחרת, חזקה יותר, מאפשרת יותר. כי בסוף הרבה מאוד מהחיים שלנו מתחיל לא בכישרון ולא בנתונים. אלא במשפט אחד קטן שאנחנו מספרים לעצמנו בראש.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila.org



זה מתחיל בראש

"התארגנו כל כך טוב לטיול סוף שנה" מתארת רחלי ש. רכזת סמינר גדול בארץ. ועדיין רועדת כשהיא מספרת על זה. 
מה קרה?
"יצאנו למסלול קל יחסית, מזג אוויר מושלם, בתקופה הזו של תחילת הקיץ, הבנות היו מולהבות, שרו צחוקו, הפוגה כזו בין מלחמה לבין הלא ידוע.. "
נשמע מושלם, היית מאורגנת סופר, בטח. לא? 
"לגמרי, האישורים, הצוות, אנשי שירות, הכל. היה מושלם. במהלך המסלול ראינו את הבנות מתגודדות בהמולה חסרת פשר, צורחות, קצת בפראות, מתלהמות 
התקרבנו והזדעזנו.. "
מה ראיתן?
"אחת הבנות ישבה על הרצפה, הרגל קצת התעקמה וירד לה דם, מלא. רעדה כל כולה, לא ידענו האם היא רועדת מלחץ או מ... משהו גרוע יותר. לא ראינו שום סימן למשהו שיכול לגרום לאירוע כזה."
מה עשיתן?
"למזלינו, היתה איתנו חובשת, שרי. בוגרת "היחידה בשטח" החוק מחייב אותנו לקחת חובשות לטיולים. שרי התקרבה במהירות לאירוע, ובאופן הזוי התחילה פשוט... עם הסביבה.. 
התחילה להרגיע את הבנות שעמדו מסביב. הרחיקה אותן. אני כרכזת, נחנכסתי להיסטריה, יש כאן ילדה שצריכה טיפול והיא הולכת לחברה.... 
אבל זה לא לקח יותר משניה וכבמטה קסמים החברות הלכו כל אחת לאן ששלחו אותה. החובשת נשארה עם בנות בודדות שיעזרו לה ועם המטופלת. 
ומה קרה?
"אני מתייחסת לזה כאילו הוקשה ע"י נחש" היא אמרה לי בשקט. "כשלא יודעים מה קרה, תמיד מחמירים" הוסיפה. התחילה לדבר איתה ברוגע תוך כדי קיבוע של הרגל שלא תזוז. ומסבירה לנו שאסור למצוץ את הדם במקרה של הכשה, וכן אסור לחתוך / לחסום את האיזור הפגוע. 
ומה היה בסוף? 
ב"ה, זו לא הייתה הכשה מסוכנת. זה היה איזה נדל או מרבה רגליים שהסתובב באזור וכנראה נבהל מהבנות... אבל בדרך לביץ החולים, החובשת אמרה לי משהו שלא יצא לי מהראש: ברוב האירועים בשטח – מה שמסוכן באמת זו לא הפגיעה, אלא הפאניקה...
מה עושים בזמן שפוגשים בעלי חיים בטיול?
דווקא בתקופה זו כשהשטח מתחמם והמסלולים מטוילים – יש יותר מפגש עם בעלי חיים: נחשים, עקרבים, דבורים, צרעות, כלבים, וכו'. 
לרוב בעלי החיים מסתתרים תחת סלעים, אך כשהם מרגישים מאוימים הם תוקפים. 
רוב המקרים הפגישה עם בעלי החיים מסתיימים בשלום אם מגיבים נכון. 


אז ה באמת חשוב לדעת בשטח? 
 הדבר הראשון והכי חשוב- להרגיע. 
האמת? להירגע ולהרגיע. 
ברגע שהסביבה נלחצת המטופלת מתחילה להילחץ גם ולהיכנס להיסטריה. 
היא גם צריכה להוכיח לכולן שהאירוע אמיתי והפאניקה במקום..(משהו בתת מודע שלה..) 
מה שיוצר גלגל מסוכן. ברגע שהמטופלת לחוצה, לחץ הדם עולה ואז מערכות הגוף מתחילות להתשתולל. ואם חלילה נכנס ארס הוא מתפשט במהירות רבה יותר. 
אז מה קודם כל? ואיך? 

במקרה של חשד להכשה או לעקיצה: 

מה לא עושים? 

ברוב המקרים תסובה נכונה בס"ד יוביל לאירוע שיסתיים בשלום. 
הדרך שבה המבוגרים בשטח מגיבים – היא זו שתקבע אם זה יישאר בגדר "מלחיץ" או יהפוך לאירוע שלם של היסטריה.. 



הפחד האמיתי בטיולים לא תמיד מגיע מהשטח

סעודת מלווה מלכה היא הזדמנות מצוינת ליהנות ממאכלים חמים, מנחמים ומזמינים שממשיכים את אור השבת אל תוך השבוע החדש. לפי המסורת, יש עניין מיוחד לאכול בסעודה זו מאפה חם או תבשיל לכבוד "עצם הלוז".
הנה מתכון מושלם, קל להכנה ומפנק במיוחד: פוקאצ'ה גבינות ובצל מקורמל (חלבית), לצד שדרוג קל של סלט מרענן. 
הוא משלב בצורה נהדרת בין פחמימה חמימה ומנחמת לטעמים עשירים.
פוקאצ'ה גבינות ובצל מקורמל חמימה
רכיבים לבצק (עבור 2 פוקאצ'ות בינוניות):
3 כוסות קמח חיטה (לבן או כוסמין)
1 כף שמרים יבשים
1 כף סוכר
1 כפית מלח
1 ורבע כוסות מים פושרים
3 כפות שמן זית
לתוספות:
לבצל המקורמל: 2 בצלים גדולים פרוסים דק, 2 כפות שמן זית, כפית סוכר חום, קורט מלח.
לגבינות: 100 גרם גבינת מוצרלה או צהובה מגוררת, 50 גרם גבינה בולגרית או פטה מפוררת.
שדרוג: מעט עלי טימין טריים או רוזמרין, וזילוף של שמן זית איכותי.

הוראות הכנה:
1. הכנת הבצק והתפחה
בקערה גדולה מערבבים את הקמח, השמרים והסוכר.
מוסיפים את המים ושמן הזית ומתחילים ללוש. לאחר דקה מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש כ-5–7 דקות עד לקבלת בצק רך, חלק ומעט דביק.
משמנים את הבצק במעט שמן זית, מכסים במגבת ומתפיחים 

פוקאצ'ה גבינות ובצל מקורמל חמימה

שמעתי דבר יפה
אלוקים ברא את הדגים לשחות
הם לא זקוקים לשיעורי שחייה,
כי היכולת כבר טבועה בהם.
הוא ברא את הציפורים לעוף 
והן אינן צריכות בית ספר לתעופה,
כי הכנפיים שלהן כבר יודעות את הדרך אל השמיים.
הוא ברא את הזרעים להפוך לעצים 
והם לא צריכים ללמוד איך לצמוח,
כי העץ כבר קיים בתוך הזרע, ממתין לזמן הנכון לפרוץ החוצה.
ואולי בדיוק כך גם בני האדם.
אולי הצלחה איננה דבר שצריך לרדוף אחריו כל החיים,
אלא משהו שכבר הוטמן בתוכנו מרגע הבריאה.
כשאדם פועל מתוך המקום שאלוקים ייעד לו 
ההצלחה מפסיקה להיות מאבק,
והופכת לדבר טבעי.
כי כל דבר בבריאה מצליח כאשר הוא פועל לפי הייעוד שלו.
דג אינו כישלון משום שאינו מצליח לחיות על היבשה.
ציפור אינה חלשה משום שאינה יכולה לנשום מתחת למים.
וזרע אינו מת רק מפני שהונח על בטון.
הם פשוט נמצאים במקום שלא נועד עבורם.
וכך גם אנשים רבים.
רבים מאיתנו מנסים להצליח במקומות שאינם שייכים לנשמה שלנו,
מנסים להתאים את עצמנו לסביבות שלא נבראנו עבורן 
ואז מתפלאים מדוע הכול מרגיש קשה, מאולץ ומתיש.
אבל אולי הצלחה אמיתית אינה רק עניין של מאמץ.
אולי היא עניין של התאמה.
כי כשאדם חי בתוך הייעוד שלו,
יש תחושה פנימית של זרימה.
לא משום שהדרך תמיד קלה,
אלא משום שהוא נבנה עבורה.
כמו שדג נראה טבעי בתוך המים,
וכמו שציפור נראית שלמה בתוך השמיים
כך גם אדם אמור להרגיש כשהוא נמצא במקום שאלוקים יצר אותו עבורו.
ואז, ההצלחה כבר לא מרגישה מאולצת.
היא מרגישה נכונה.
כי אולי הבעיה מעולם לא הייתה שאין בנו הצלחה 
אלא שניסינו לפרוח במקום שאלוקים כלל לא ייעד לנו להיות בו.

הניצוץ היומי - הסוד של הדג והציפור

"הלכנו קבוצת בנות לאורך השביל באמצע הטיול, זה היה בתקופה הזו של הקיץ לפני שנתיים," מספרת יוטי.
"המדריכת טיולים הסבירה לנו על כל צמח ועל כל נמלה… ואנחנו שאפנו אוויר, נהנינו מהנוף, צחקנו… טיול שנתי כזה שכולם זוכרים."
"פתאום פרומי, החברה שלי, נעצרה בצד הדרך ונראתה סובלת.
ניגשתי אליה ו… עצמתי עיניים בפחד.
נאלמו לי המילים."
מה קרה?
"כשהתקרבתי לפרומי ראיתי את כף היד שלה אדומה לגמרי, מנופחת ומגורה…
גם הזרוע שלה, הברך — נפוחות נורא, אדומות ופצועות.
זה היה נראה כאילו העור שלה פשוט בוער."

מה עבר לך בראש באותו רגע?
"בהתחלה בכלל לא הבנתי מה אני רואה.
חשבתי אולי היא נפלה, נשרטה, נכוותה ממשהו בדרך…
אבל אז היא התחילה לגרד בלי הפסקה ואמרה לי:
'זה שורף לי… זה מתפשט…'
ופתאום קלטתי שזה לא סתם פצע

אבל רגע… אם יש לה אלרגיה, איך אף אחת לא ידעה על זה קודם?
"זה בדיוק מה שהלחיץ אותנו," אומרת יוטי. "פרומי אף פעם לא סיפרה שיש לה אלרגיה. לא היה לה שום עבר כזה."  ואכן - ברוב המקרים אנשים יודעים שיש להם אלרגיה, כי הם כבר נחשפו בעבר למה שגרם לתגובה.
אבל לעיתים, הפעם הראשונה שבה הגוף פוגש צמח מסוים או חומר מסוים -  היא גם הפעם הראשונה שבה מופיעה תגובה אלרגית.
"במקרה של פרומי," מספרת יוטי,
"היא הייתה מקבוצת בנות שהגיעה מארגנטינה לחופשה בארץ.
כנראה שהיא פשוט מעולם לא נחשפה קודם לצמח הזה שגדל כאן."

מלחיץ ממש… מה עשיתן?
"המדריכה לקחה את זה ברצינות מהרגע הראשון.
היא הרחיקה את פרומי מהצמחייה, שטפה לה בעדינות את האזורים שנחשפו, והושיבה אותה בצל כדי לעקוב שהתגובה לא מחמירה.
אחת הבנות הביאה ג'ל להרגעת גרד שהיה בתיק העזרה הראשונה, ובמקביל בדקו שאין קושי בנשימה או נפיחות בפנים.
כל כמה דקות הופיעו עוד אזורים אדומים על העור, וכשהבינו שזה ממשיך להתפשט  -
פנו לבדיקה רפואית."
מה בעצם קורה באלרגיה בעור?
לפעמים מגע עם צמחים, פריחה, עשבים או חומרים שונים בטבע  - יכול לגרום לתגובה אלרגית בעור. הגוף מזהה בטעות את החומר כמשהו מסוכן, ויוצר תגובה שמתבטאת בגירוי, אדמומיות, נפיחות ופריחה.

איך זה נראה?
הסימנים יכולים להיות:
• אדמומיות
• נפיחות
• גרד חזק
• תחושת שריפה
• פריחה
• גירוי בעור
• אזורים שנראים מגורים מאוד
לפעמים זה נשאר מקומי,
אבל במקרים מסוימים התגובה עלולה להתפשט במהירות.

מה עושים ברגע כזה?
• מרחיקים מהגורם האפשרי
• שוטפים את האזור בעדינות במים
• מקררים את המקום אם יש תחושת שריפה או גרד
• במקרים קלים של גרד מקומי ניתן להשתמש בתכשיר להרגעת העור כמו פניסטיל, בהתאם להנחיות
• לא לגרד את האזור
• עוקבים אם הפריחה מתפשטת
• פונים לייעוץ רפואי במקרה של החמרה

ומתי זה כבר מצב דחוף?
אם מופיעים:
• קושי בנשימה
• נפיחות באזור הפנים או בשפתיים
• חולשה
• סחרחורת
• החמרה מהירה של הפריחה
במקרים אלו צריך לפנות מיד לקבלת עזרה רפואית.


המדור באדיבות היחידה בשטח – מרכז הכשרה להצלת חיים
הכירי: ODT  בעזרה ראשונה | למידה בשיטה חווייתית רב חושית שמוציאה אותך מצילה ויעילה בכל מקרה חירום רפואי בדרך קצרה. חווייתית. מעשית.
השיטה נוצרה במיוחד לאימהות שמאבדות עשתונות כשרק מדברים איתן שמשהו ח"ו יכול לקרות… 
לקבלת סרטון של 60 שניות | חובה לכל אמא:
איך מוציאים גוף זר לתינוק שכמעט נחנק




שלא נדע, אבל אם נדע, שנדע!

רבים מאיתנו מסתובבים עם תחושה שרודפת אותנו עוד מהילדות: "אסור להיכשל!"
אולי קיבלנו נזיפה על ציון נמוך, אולי הרגשנו את האכזבה בעיניים של ההורים או המורים כשטעינו, התחושה הזו הופכת עם השנים ל"תקיעות" פנימית שמונעת מאיתנו להעז ולחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים.
השבוע, לבקשת קוראי "טוויסט", נצא למסע בסדרת טורים חדשה שתשנה את הדרך שבה אתם מסתכלים על המילה "כישלון".
וכמובן נתחיל מסיפור:
יהודי שסבל סבל רב, נכנס למרן הרב שך זצוק''ל ובכה על חייו המרים.
"הראש ישיבה, אני סובל גם בבריאות, גם בפרנסה, ואין לי קורת גת משלי, אינני יכול לסבול עוד, אני מרגיש שהחיים שלי הם רצף של טעויות ואין לי כוח לסבול יותר את עצמי "
באותו רגע נכנס הנכד של הרב לחדרו, ובידו כוס תה עם כפית דבש.
הרב שך שתק לרגע, התבונן בדבש, ואז שאל את היהודי שאלה מוזרה: "תגיד לי, מה קורה אצלך בבית כשנכנסת דבורה אחת מהחלון?".
היהודי הופתע, אבל ענה: "הילדים צורחים, הבנות קופצות על השולחנות, הבנים רצים עם מגבות... כולם בלחץ מהעקיצה".
"ואם נכנסו עשר דבורים?" המשיך הרב.
"אז הבית הופך לשדה קרב," ענה היהודי, "אוטמים את החדרים, בורחים החוצה, זה פחד מוות".
הרב שך הצביע על כפית הדבש וחייך: "נכון," המשיך הרב שך, "היום אפשר ללכת לחנות ולקנות צנצנת דבש נקייה. קל לשכוח מאיפה המתיקות הזו הגיעה. אבל בחיים של הנפש – אין חנויות. אי אפשר לקנות 'סיפוק' או 'ערך עצמי' על המדף. כדי להגיע לדבש, אתה חייב לעבור דרך הדבורה.
תראה איזה פלא: מי שמנסה לברוח מהדבורה רק בגלל הפחד מהעקיצה, לעולם לא יזכה לטעום את המתיקות שהיא מייצרת. כי בטבע של העולם, ובעומק של הנפש – המתיקות והקושי מגיעים בחבילה אחת. אי אפשר לייצר דבש בלי היצור שיודע גם לעקוץ".
הרב פנה אל היהודי במבט חודר: "אתה קורא לזה כישלון, אני קורא לזה עוקץ. אתה מרגיש את הצריבה של הנפילה, אבל אתה שוכח שעל כל פעם שנכשלת, על כל פעם ש'נעקצת' מהחיים או מעצמך – נולדה אצלך בנפש טיפה של דבש".
נקודה למחשבה לשבוע הקרוב:  בפעם הבאה שאתם חווים "עקיצה" של כישלון או טעות – אל תברחו מהחדר. תשאלו את עצמכם:  איזו טיפה של דבש נולדת בי ברגע זה?
ניפגש בשבוע הבא בעז"ה! 
אשמח לשמוע את התגובות, השאלות והתובנות שלכם על הנושא
במייל:   

"אסור להיכשל!"

המעברים החדים בין מלחמה לשגרה, ובלי לדעת מה הלאה...
הם אתגר גדול ביותר לנפש שלנו. ברגע אחד אנחנו מנסים לתפקד, וברגע שאחריו חוסר הוודאות מציף ומערער את היסודות.
כדי להחזיק מעמד ולא רק "לשרוד", עלינו לאמץ שלושה עקרונות לחוסן אישי:

התקופה הזו היא לא "חופש" מהחיים, אלא המבחן שבו נבנית האישיות האמיתית שלנו.
אתם לא חייבים להחזיק הכל לבד!
לפעמים, המעמסה הרגשית גדולה מדי והכלים הרגילים כבר לא מספיקים. טיפול מקצועי הוא המרחב המוגן שבו נוכל יחד לעבד את החרדות, למצוא את העוגנים האישיים שלכם ולבנות חוסן שיחזק אתכם ואת משפחתכם לטווח ארוך.
אל תחכו שהסערה תחלוף כדי לטפל בעצמכם.
אני מזמין אותך ליצור איתי קשר לתיאום פגישת ייעוץ וטיפול, כדי שנוכל יחד להפוך את המשבר הזה להזדמנות לצמיחה פנימית.
בשבילך,
חנניה.

צרו קשר עכשיו בטל' 0583201525 
או במייל: n3201525@gmail.com



המלחמה שבפנים: איך שומרים על יציבות בתוך ה"אקורדיון" הרגשי?

אם יום אחד אכתוב ספר, כנראה שהכותרת הזו גם תהיה השם שלו. כי אחרי שנים של ליווי משפחות, עסקים, משקיעים ואנשים בצמתים כלכליים, אני רואה שוב ושוב את אותו הדבר: רוב האנשים לא נעצרים בגלל חוסר יכולת. הם נעצרים בגלל המערכת המנטלית שמנהלת אותם.
זה נכון בכסף, בעסקים, בזוגיות, בקריירה ובכל תהליך של שינוי. אנשים אוהבים להסביר הצלחות דרך כישרון. “יש לו ראש לעסקים”, "היא תותחית", "הוא נולד עם זה". אבל בפועל, במקרים רבים ההבדל האמיתי נמצא במקום אחר לגמרי - ביכולת להתמודד מנטלית עם חוסר ודאות, עם פחד, עם תסכול ועם תהליך.
הרי בואו נחשוב רגע בכנות. כמה אנשים באמת לא יודעים שצריך לחסוך? כמה מבין קוראי הטור הזה מבינים שמינוס כרוני שוחק אותם? כמה מכם לא יודעים שצריך לבדוק דמי ניהול, להתמקח, ללמוד, להתקדם? רוב האנשים יודעים!
הבעיה היא לא הידע. הבעיה היא הפער בין לדעת לבין לפעול. ופה נכנס העולם המנטלי.
בטורים הקודמים כתבתי על התריס שנתקע לי בבית. בסוף, התקלה הייתה פשוטה. שני "סטופרים" קטנים שנשחקו. אבל מה שתפס אותי באמת היה הרגע שלפני. אותו רגע שבו המוח מנסה לברוח ממשהו שלא נוח לו להתמודד איתו.
זו בדיוק הנקודה. המוח שלנו בנוי לחפש נוחות והישרדות, לא צמיחה. מחקרים בתחום הנוירולוגיה מראים שהמוח צורך כמויות גדולות של אנרגיה כשהוא נדרש להתמודד עם אי ודאות או עם מידע חדש. ולכן באופן טבעי הוא מנסה לחזור למוכר, גם אם המוכר פוגע בנו.
זו הסיבה שאנשים נשארים שנים בהתנהלות כלכלית לא נכונה. לא כי הם לא מבינים שהיא לא טובה. אלא כי היא מוכרת להם. וזה עמוק הרבה יותר ממה שנדמה.
ראיתי אנשים עם הכנסות גבוהות מאוד שלא הצליחו להתקדם כלכלית, ולעומתם אנשים פשוטים שבנו יציבות מדהימה. ההבדל לא היה ברמת אינטליגנציה גבוהה יותר. הוא היה מנטלי. ישנה אמרה צינית על אחד מגדולי היזמים והעשירים בישראל שעל פי המסופר הוא מתקשה בקרוא וכתוב אבל ההצלחה של האיש הזה הינה מכיוון "שהוא לא יודע לקרוא הוא יודע לספור". וזה נכון לכולם. למשקי בית. לבעלי עסקים. למשקיעים. ליזמים. לכולם.
מי שהיה מוכן לפגוש מספרים, לקבל החלטות לא נוחות, לשנות הרגלים ולהתמיד גם בלי תוצאה מיידית, התקדם. מי שחיפש כל הזמן ודאות, חיפש "להרגיש נכון", או ברח מאי נוחות, נשאר במקום.
וזה נכון גם בעולם העסקי. וזה בדיוק הסיפור בשבוע שעבר בו כתבתי על משפחה שהתלבטה אם לקנות עסק קיים או להתחיל מאפס. מקצועית, היה ברור שהעסקה מסוכנת מדי. אבל הם כמעט הלכו על זה בגלל סיבה אחת: הפחד להתחיל לבד. המוח שלהם חיפש ביטחון רגשי, לא בהכרח החלטה נכונה.
זה קורה גם בהשקעות. אנשים נכנסים להשקעה כי "כולם עושים", מוכרים בירידות מתוך לחץ, או נשארים שנים בלי להשקיע בכלל כי הם מפחדים לטעות. לא בגלל שאין להם יכולת להבין - אלא כי מנטלית הם לא בנויים עדיין להתמודד עם התנודתיות.
וכאן מגיע אולי המחקר הכי חשוב בתחום. חוקרת הפסיכולוגיה פרופסור קארול דווק מדברת על ההבדל בין "תודעה מקובעת" לתודעת צמיחה". לדבריה, אנשים עם תודעה מקובעת תופסים קושי כהוכחה לכך שהם "לא טובים בזה". אנשים עם תודעת צמיחה מבינים שקושי הוא חלק מהדרך ללמוד.
וזה כל ההבדל. אדם אחד רואה דוח פנסיוני ואומר: "עזוב, אני לא מבין בזה. אדם אחר אומר: “אני עדיין לא מבין בזה".
שימו לב: המילה "עדיין" משנה חיים. כי ברגע שמבינים שהבעיה היא לא הכישרון אלא המערכת המנטלית, משהו נרגע. פתאום אפשר להתחיל לעבוד נכון. לא לחפש קסמים, אלא לבנות יכולת. "אני לא – לא יכול לעשות את זה" אלא "עדיין לא מבין בזה".
אז איך עושים את זה בפועל? קודם כל מפסיקים למדוד את עצמנו לפי תחושה רגעית. שינוי אמיתי כמעט תמיד מרגיש לא נוח בהתחלה. מי שמחכה להרגיש ביטחון לפני פעולה, בדרך כלל לא יפעל.
הדבר השני הוא לבנות ניצחונות קטנים. המוח בונה רשתות נוירולוגיות דרך חזרות. כל פעולה קטנה יוצרת עוד "כביש" במוח. עוד שיחה לבנק, עוד בדיקה של הוצאות, עוד החלטה שקיבלנו בצורה מודעת.
והדבר השלישי, להבין שהתמדה חזקה יותר ממוטיבציה. מוטיבציה עולה ויורדת. מערכת מנטלית נכונה בנויה דווקא מהיכולת לפעול גם כשלא מתחשק.
והשורה התחתונה פשוטה: רוב האנשים לא צריכים יותר כישרון. הם צריכים מערכת מנטלית טובה יותר. כי בסוף, החיים כמעט אף פעם לא נעצרים על ידע. הם נעצרים בנקודה שבה נהיה לנו לא נוח. ומי שלומד לעבור את הנקודה הזו, מגלה שהגבולות שחשב שיש לו, היו בעיקר בראש שלו. תשקיעו במנטלי, זה סוד ההצלחה שלכם.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila.org



זה לא הכישרון זה המנטלי

המרכיבים:

אופן ההכנה:
1. מערבבים את הכל בקערה.
2. אופים 40 דקות על 160 מעלות.
3. אפשר לפזר מעל אבקת סוכר ופירות יער, זה משדרג בטירוף 



עוגת גבינה בריאה מ-4 מרכיבים בלבד

“וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים… וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…”
עוד לפני מתן תורה, לפני המצוות, ההדרכה והברית הגדולה עם עם ישראל הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו יסוד עצום לחיים: הדרך שבה אומרים דברים חשובה לא פחות מהדברים עצמם.

חז״ל מסבירים שמשה רבנו התבקש לפנות קודם כול “לבית יעקב”  אלו הנשים, ורק לאחר מכן “לבני ישראל”  הגברים. ולא במקרה.
הפנייה לנשים נעשתה בלשון רכה, בדברי חיבה וריצוי, מתוך הבנה עמוקה שלכוח הנשי יש יכולת מיוחדת לבנות, לרכך, להכניס אמונה ולחבר לבבות.


המסר כאן עמוק בהרבה מסדר הדברים. התורה מלמדת אותנו שכדי להגיע ללב של אדם לא מתחילים בדרישה, אלא בקירבה. לא בציווי, אלא בחיבור.
לפני שמעבירים ביקורת, לפני שמוכיחים, לפני שמבקשים שינוי  צריך לגרום לאדם להרגיש שרואים אותו, שמכבדים אותו, שאוהבים אותו.


כמה פעמים בחיים אנחנו מנסים להעביר מסר נכון, אבל שוכחים את הדרך?
אפשר לומר את המשפט הכי אמיתי בעולם אבל אם הוא נאמר בקשיחות, בכעס או בהתנשאות, הלב נסגר.
לעומת זאת, מילה טובה, גישה נעימה ודיבור מתוך אהבה  פותחים שערים.

הקב״ה, כשהוא בא לתת תורה לעולם, לא פתח באיומים ולא בדרישות. הוא פתח בדברי חיבה.
וזה אולי אחד השיעורים הגדולים ביותר במערכות יחסים זוגיות, משפחה, חברות ואפילו בעבודה.

אנשים לא זוכרים רק מה אמרנו להם.
הם זוכרים איך גרמנו להם להרגיש.

העולם שלנו מלא ברעש, ביקורת ושיפוטיות. כולם ממהרים להגיב, להעיר, לתקן. אבל דווקא היום, יש כוח נדיר לאנשים שיודעים לדבר ברוך.
לאנשים שמסוגלים להעביר אמת בלי להשפיל. להאיר בלי להכאיב. לחזק במקום לשבור.


וכאן גם נכנס הכוח המיוחד של נשים, כפי שמודגש בקטע: נשים מחזיקות ביכולת טבעית להטות את הלב לטוב, לרגש, לחמלה ולבניין. לכן הפנייה אליהן הייתה ראשונה  כי מי שיודעת לבנות לב, יכולה לבנות עולם שלם.


בסופו של דבר, התורה לא רק מלמדת אותנו מה לומר  אלא איך לומר.
וה“איך” הזה משנה הכול.

כי לפעמים משפט קטן שנאמר באהבה, יכול לחזק אדם הרבה יותר מאלף מילים אחרות.

ודברי חיבה?
הם לא רק מילים יפות.
הם דרך חיים

הניצוץ היומי - דברי חיבה, הכוח שבדרך לומר דברים

יש רגעים בהיסטוריה שבהם האור לא מגיע עטוף בזוהר אלא דווקא מתוך החושך. 
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי, שנשלח למשימה גורלית אל לב האימפריה של רומא לבטל גזרות קשות שאיימו על יסודות הזהות היהודית: השבת, המילה והטהרה. 
שליחות שאין בה מקום לפשרות. שליחות של אור מול חושך. אבל אז, באמצע הדרך משהו לא צפוי קורה. 
דמות מסתורית מופיעה. ש-ד בשם ”בן תלמיון“. לא מלאך. לא שליח של אור. 
דווקא כוח שמגיע ממקום אפל מציע עזרה. 
רשב״י מהסס. הלב מתכווץ. הרי זו לא הדרך שציפה לה. לא כך אמורה להיראות ישועה. 
אבל כשהמטרה היא עם ישראל לא בוחרים את הכלים, בוחרים את התוצאה. והוא מסכים. 
מכאן המציאות מתהפכת. הש-ד נכנס בבת הקיסר, זעזע את הארמון, טלטל את הסדר. 
היא צורחת, דורשת: ”הביאו לי את רבי שמעון!“ רשב״י ניגש, מביט, ואומר: ”בן תלמיון צא!“ 
הקיסר, הודה לו ואמר: "כנס לאוצרי וקח מה שתרצה" ובאותו רגע הילדה נרגעה.. 
אבל רשב״י לא בא בשביל זהב. 
הוא מחפש את הדבר האמיתי. ובתוך ערימות המסמכים הוא מוצא את איגרת הגזירות. 
הוא לא מתלבט. לא מתמהמה. 
הוא קורע אותה לגזרים ובכך משנה מציאות. וכאן נשאלת השאלה. 
למה הישועה הגיעה דווקא דרך ש-ד? 
למה דרך שנראית הפוכה לגמרי מהקדושה? 

המהר״ל מפראג מלמד עיקרון חד: ”הדומה בדומה ירפא.“ 
כשהגזרות מגיעות מחושך רוחני הפירוק שלהן חייב להתחיל מבפנים. 
דווקא דרך אותו מקום. רשב״י מלמד אותנו שיעור עוצמתי לחיים: גם כוח שנראה שלילי, גם מציאות שמרגישה מאיימת יכולים להפוך, בעל כורחם, לשליחים של אור.
כי ישועה אמיתית לא תמיד נוצצת. 
לפעמים היא מגיעה עטופה בקושי. 
לפעמים היא נראית כמו בלבול, כמו פחד, כמו אתגר גדול מדי. 
אבל אולי...
דווקא שם מסתתר המפתח. 
אל תפחדי מהחושך. 
לפעמים, בדיוק הדבר שנראה הכי מאיים הוא השליח המדויק שנשלח כדי לפתוח לך שער לאור. 

הניצוץ היומי / יש רגעים בהיסטוריה שבהם האור לא מגיע עטוף בזוהר אלא דווקא מתוך החושך

הנה מתכון לסלט פירות מרענן, עשיר וצבעוני שמשלב מרקמים שונים ורוטב עדין שקושר את הכל יחד: 
סלט פירות אביבי ומרענן 
המרכיבים: 

הרוטב שמשדרג: 

הוראות הכנה: .

טיפ קטן לשדרוג: 
אם בא לכם כיוון קצת יותר "יוקרתי", אפשר להוסיף לסלט מעט גרידת לימון מלמעלה או להגיש אותו לצד כף של קרם פרש או יוגורט יווני סמיך. 
בתיאבון!

סלט פירות אביבי ומרענן

תחום החשיבה הנכונה, הגישה וההרגלים, או כמו שקראנו לזה בטור הקודם, רשתות נוירולוגיות - לא שייך רק לפנסיה או להתנהלות שוטפת. הוא נמצא בלב של כל החלטה כלכלית משמעותית שאנחנו מקבלים.
השבוע פנתה אליי משפחה שרוצה להקים עסק בתחום ההפקות. ההתלבטות שלהם הייתה קלאסית: להתחיל מאפס, או לקנות עסק קיים בכמה מאות אלפי שקלים. לכאורה, התשובה הייתה ברורה להם. קרובי משפחה שלהם קנו עסק בתחום אחר, שילמו פרמיה גבוהה, חסכו את "חבלי הלידה" והעסק הצליח מעל הציפיות. אבל כאן בדיוק נכנסת החשיבה. כי הדוגמה שלהם אמיתית, אבל המסקנה שהם גזרו ממנה שגויה.
זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקבלת החלטות: לקחת סיפור אחד, להפוך אותו למודל, ולפעול לפיו. חוקרים לכלכלה התנהגותית הראו שאנשים נותנים משקל יתר למקרים בולטים וזכירים, גם אם הם לא מייצגים. זה נקרא "הטיית הזמינות. אנחנו זוכרים הצלחה קרובה  ומניחים שהיא הכלל, כשבפועל היא לא. 
ובמקרה שלנו - כאן צריך לעצור ולעשות ניתוח אמיתי.
יש עסקים ששווה לקנות. אבל לא בגלל הסיפור  אלא בגלל המספרים. עסק שמבוסס על מלאי שניתן למימוש (והערכת השווי קרובה למחיר מימוש ולא מחיר שימוש), חנות עם תנועה קבועה, תיק לקוחות שמייצר הכנסה חוזרת. שם יש היגיון לשלם גם על מוניטין, כי יש בסיס קיים שמייצר ערך.
אבל כשמדובר בעסק שהתוצאה שלו תלויה כמעט לחלוטין ביכולת שלכם לייצר מחדש. במכירות, בניהול, בשוק משתנה, אתם לא באמת קונים "עסק". אתם קונים פוטנציאל. ועל פוטנציאל לא משלמים פרמיה. ופה נכנסת השכבה העמוקה יותר. רוב האנשים לא טועים כי הם לא יודעים לחשב. הם טועים כי הם חושבים דרך "כביש" לא נכון.
רשתות נוירולוגיות הן בעצם ההרגלים המחשבתיים שלנו. הדרך שבה המוח רגיל לנתח מצבים ולקבל החלטות. אם הכביש הזה בנוי על סיפורים, תחושות והשוואות  ההחלטות ייראו הגיוניות, אבל יהיו מסוכנות. אם הוא בנוי על ניתוח, פירוק והבנה של סיכון, התוצאה תהיה אחרת לגמרי.
וזה לא תיאורטי. מחקר רחב שנעשה על קבלת החלטות פיננסיות הראה שאנשים לא בוחרים את האפשרות הטובה ביותר, אלא את האפשרות שהכי "קלה להם לעיבוד". כלומר, זו שמתיישבת עם מה שהם כבר מכירים. ולכן, מי שלא בנה לעצמו דרך חשיבה כלכלית, ימשיך לנטות שוב ושוב לאותן טעויות רק בתחפושות שונות.
אז איך בונים את זה בפועל? לא בלמידה אינסופית. לא בניסיון להבין הכל. כן בשלושה צעדים ברורים:
הראשון: פירוק. כל החלטה גדולה מפרקים לשאלות קטנות: מאיפה מגיע הכסף? מה תלוי בי ומה לא? מה קורה בתרחיש פחות טוב? ברגע שמפרקים  מפסיקים להסתנוור מהסיפור.
 ולמשל במקרה הנוכחי, ביקשתי מהם רשימה של כל הלקוחות מ-3 השנים האחרונות על מנת לפלח כמה אחוזים מתוך הלקוחות שהגיעו לעסק מבוססים על לקוחות חוזרים, דבר העשוי להעיד על קניין ו"מוניטין" אמיתי. או שרוב המכירות היו מבוססות על לקוחות חדשים – דבר המעיד על עבודה ממושכת לאורך השנה. דבר שניתן לעשות אותו גם בהקמת עסק חדש.
נושא השני והקריטי הינו: עיגון במספרים לא להתבסס על תחושות כמו" לא מרגיש לי". לא "ראיתי מישהו שהצליח". אלא - כמה העסק מכניס בפועל? כמה עולה לייצר את ההכנסה הזו? תוך כמה זמן מחזירים השקעה?. מספרים לא מבטיחים הצלחה, אבל הם מונעים טעויות גסות.
הנושא השלישי שצריך לשים אליו הינו: חיכוך מודע. לא מקבלים החלטה במקום. מכניסים עצירה. לילה אחד, יומיים, שיחה עם מישהו חיצוני. מחקרים מראים שעצם הדחייה הקטנה הזו מורידה משמעותית החלטות אימפולסיביות.
וזה נכון לא רק לעסקים. זה נכון להלוואות, להשקעות, לנדל״ן, ואפילו להחלטות קטנות ביום יום. בכל מקום שבו יש כסף , יש גם חשיבה. ובסוף, החשיבה היא זו שמכריעה.
יש משפט מוכר בעולם הנדל״ן: "את הכסף עושים בקנייה". בעסקים זה אפילו חד יותר: "את הרווח או את הטעות הגדולה עושים בהחלטה הראשונה".
ובתרגום לשפה פשוטה: לא האירוע קובע, אלא איך ניגשת אליו. וזה בדיוק המקום שבו יש תקווה. כי רשתות נוירולוגיות לא קבועות. הן נבנות. כל החלטה שמתקבלת בצורה מודעת, כל פירוק נכון, כל בדיקה אמיתית, סוללת עוד חלק בכביש. לאט לאט, מה שהיה מסובך הופך ברור, ומה שהיה אינטואיטיבי אבל שגוי  מתחלף בחשיבה מדויקת יותר.
והשורה התחתונה פשוטה: אתם לא צריכים להיות הכי חכמים בחדר. אתם צריכים לחשוב נכון.
כי בסוף, לא השוק קובע מי יצליח, אלא הדרך שבה אתם מקבלים החלטות בתוכו.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila.org



איך בונים חשיבה כלכלית נכונה ולא נופלים בהחלטות יקרות

מזל טוב למערכת ''טוויסט'' לרגל ההתחדשות.
ולבינתיים, כמובן – התחדשות...
לפעמים אנחנו מרגישים תקועים באותה נקודה, חוזרים על אותם הרגלים ומצפים לתוצאה אחרת. אבל התחדשות אמיתית היא לא תמיד מהפכה גדולה – היא מתחילה בשינוי קטן בתפיסה שלנו.
מהי בעצם התחדשות? זו היכולת להסתכל על המציאות המוכרת בעיניים רעננות. 
זה להחליט שהיום אני בוחר להגיב אחרת, לפעול אחרת ולתת לעצמי הזדמנות נוספת לצמוח.
איך מתחילים?

התחדשות היא תהליך מתמיד. בכל רגע יש לנו את האפשרות לבחור במסלול של התפתחות והעצמה.
מה הצעד הקטן שלכם להתחדשות היום? 👇
לרגל ההתחדשות, הייתי שמח לשמוע ממכם הקוראים,
על איזה נושאים הייתם רוצים שאכתוב?
במייל:  


מהי בעצם התחדשות?

במימרא הידועה בגמרא (סוכה מה:) 
אמר התנא האלוקי רשב"י שיכול לפטור את העולם כולו מן הדין.
אח"כ מגיע משפט נוסף שאמר: 
"ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני מהן". 
מאיפה העוצמה הזו להתבטאות בכזה בטחון שאם ישנם בעולם כולו רק שני בני עלייה, אז זה אני ובני?
אשמח לשיתופים.
אני אתן טיפה מהמחשבות שעלו לי,
החפץ חיים כותב: שעל האדם לחשוב שהיום הוא היום היחידי שיש לו. 
והמשנה שעליו ללמוד זאת המשנה היחידה שכעת הוא צריך ללמוד, ושהוא האדם היחידי עלי אדמות כרגע, שעליו מוטלת כעת הזכות – שהיא חובה – להחזיק את העולם ע"י לימוד התורה.
וכמ''ש "בשבילי נברא העולם". -  אתה האדם היחיד בעולם, וביום היחיד בעולם, ובעשייה היחידה שבעולם!
רשב"י היה אומר אם יש מקום בעולם ל'בן עליה יחיד' יתהפך העולם וזה יהיה אני, לא משנה מה קורה זה אני. ואם שנים אז זה אני ובני, שלא חושבים- יש זמן, החיים יפים, עם הגיל נתקדם הלאה.. לא! אלא עלי מוטל להיות 'נזר הבריאה' ולעבוד למען מטרה זו, כבר מעכשיו, שאם יהיו רק שנים בכל העולם וודאי זה אני ובני.
אנחנו כהורים ומחנכים מוטל עלינו לזכור שאנחנו ההורים היחידים כמובן, והעשייה הספציפית שמוטלת עלינו עכשיו היא העשייה היחידה! 
לא נאמר – הילד צריך חינוך דחוף – אבל כרגע אני אעלים עין… אין לי כוח… 
לא! זו העשייה היחידה!
בהצלחה!



אתה האדם היחיד בעולם, וביום היחיד בעולם, ובעשייה היחידה שבעולם

זה התחיל בערב רגיל. משיכה אחת לא מדויקת, והתריס פשוט נעלם למעלה. נשאב לתוך הארגז, ואני נשאר מול חלון פתוח ותחושת חוסר שליטה. האינסטינקט הראשוני היה להזמין איש מקצוע ולהמשיך הלאה. הרי זה לא התחום שלי. אבל נשארתי. פתחתי את הארגז, הסתכלתי, וניסיתי להבין.
תוך כמה דקות התבררה האמת: לא תקלה מורכבת, לא משהו שדורש מומחיות. שני חלקי פלסטיק קטנים  "סטופרים" נשחקו ונשברו. רכיב זניח של כמה שקלים שהחזיק מערכת שלמה. ברגע שהוא נעלם  הכל קרס פנימה.
וזה בדיוק הסיפור הכלכלי של רוב האנשים. הבעיות הגדולות לא מתחילות מהחלטות גדולות. הן מתחילות מהדברים הקטנים שלא מטפלים בהם בזמן. עמלה שנשארה גבוהה כי "לא הספקנו לבדוק", ביטוח כפול שלא נגענו בו שנים, מסלול פנסיוני שנשאר כמו שהוא כי זה מרגיש מורכב מדי. כל אחד מהדברים האלה נראה שולי, אבל יחד הם יוצרים שחיקה שקטה ומתמשכת. אבל כאן נכנס הרובד העמוק יותר.
רשתות נוירולוגיות: למה כסף מרגיש לנו "מסובך"
תוך כדי שעמדתי מול הארגז, הרגשתי התנגדות. לא פיזית - מחשבתית. כאילו המוח אומר לי לעזוב. וזה מוזר, כי ביום יום אני מתמודד עם החלטות מורכבות בהרבה.
ההסבר לתופעה הזו מגיע מעולם הנוירולוגיה. המוח שלנו בנוי מרשתות נוירולוגיות. חיבורים בין תאי עצב שנוצרים ומתחזקים דרך חזרה וניסיון. ככל שאנחנו עוסקים בתחום מסוים יותר, כך הרשתות האלה מתחזקות, והעיבוד הופך למהיר, אינטואיטיבי וכמעט אוטומטי. במילים פשוטות: נוצרים לנו "כבישים מהירים" במוח.
לעומת זאת, בתחומים שאנחנו לא נוגעים בהם, אין רשתות מפותחות. יש רק "שבילי עפר". כל פעולה דורשת מאמץ, ריכוז, ואנרגיה מנטלית גבוהה יותר. ולכן אנחנו נוטים להימנע.
וזה בדיוק מה שקורה בכסף.
רוב האנשים לא מתעסקים ביום יום בדמי ניהול, במסלולי השקעה או בכיסויים ביטוחיים. אין להם "כביש" בתחום הזה. ולכן כל ניסיון לגשת לזה מרגיש מורכב, מעייף, אפילו מאיים. לא כי הם לא מסוגלים להבין, אלא כי המוח שלהם לא רגיל לחשוב שם.
מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שככל שמשהו נתפס כמורכב יותר, כך גדל הסיכוי שנדחה אותו שוב ושוב. וכשאנחנו דוחים, הדברים הקטנים נשחקים. בדיוק כמו הסטופרים בתריס.
אז מה עושים? לא מנסים "להבין הכל". לא מחכים להרגיש ביטחון.כן עושים פעולה אחת שמתחילה לבנות רשת חדשה.
קובעים זמן מוגדר, שעה אחת. מתמקדים בשלושה דברים בלבד: דמי ניהול, כיסויים ביטוחיים, מסלולי השקעה. לא מתפזרים. בודקים, מחליטים, ופועלים. שיחה אחת, שינוי אחד, התקדמות אחת. ברגע שעושים את זה פעם אחת – נוצר חיבור. בפעם השנייה זה כבר קל יותר. לאט לאט, שביל העפר הופך לכביש.
וגם צריך להגיד את האמת: זה לא מרגיש נוח בהתחלה.כדי לפתוח את הארגז הייתי צריך לקלף קצת צבע. זה לא היה אסתטי, זה לא היה נעים, אבל בלי זה לא הייתי מגיע לתקלה. גם בהתנהלות כלכלית, כדי לתקן באמת צריך לפגוש מספרים, לשנות הרגלים, לפעמים גם לוותר. זה השלב שאנשים עוצרים בו – וחוזרים לאותו מקום.
והשורה התחתונה פשוטה:הבעיות הכלכליות שלכם לא יתחילו ממשהו גדול. הן יתחילו מהדברים הקטנים שלא טיפלתם בהם. והסיבה שלא טיפלתם בהם היא לא עצלנות, אלא רשתות נוירולוגיות שלא נבנו. אבל ברגע שמבינים את זה, ומשנים פעולה אחת קטנה, משהו מתחיל לזוז.
כי בסוף, כמו שגיליתי על הסולם, זה לא באמת מורכב. זה פשוט דורש החלטה אחת להתחיל.
לתגובות והערות ניתן לפנות לנחום ברוק מנהל מקצועי במסילה במייל: nb@mesila.org

מה למדתי מהתריס התקוע שלי על ההתנהלות הכלכלית שלנו

המחשבה הראשונה אולי אוטומטית, אבל השנייה? היא כבר הסיפור שאת בוחרת לספר לעצמך. 
כך תהפכי את המיינדסט שלך לכלי העבודה החזק ביותר בארסנל שלך.
קרה לך פעם שהרגשת שמחשבה מסוימת פשוט "פלשה" לך לתודעה בלי הזמנה? זה קורה לכולנו. המחשבות האוטומטיות הן כמו אורחות לא קרואות, אבל החידוש הוא שאת היא זו שמחזיקה במפתחות לבית. 
היכולת לעצור, להתבונן ולבחור מחדש היא לא רק מיומנות  היא כוח פנימי אדיר. היא המעבר מהישרדות לצמיחה, והיא זו שיכולה לשנות ברגע אחד את ההרגשה, את התגובה ואת המציאות כולה.
זה לא אומר לזייף חיוביות או להתעלם מהקושי; זה אומר לבחור להוביל את המחשבה למקום שמחזק אותך, במקום למקום שמחליש."
המדריך הפרקטי: כך תעשי זאת באומנות של חיוביות
חשיבה חיובית היא שריר, וכדי לאמן אותו, כדאי לאמץ את הריטואל הבא:
הזיהוי: האינטואיציה שבמודעות
שימי לב למה שקורה שם בפנים. המחשבה היא "אני לא מצליחה"? "אין לי סיכוי"? ברגע שנתת לה שם, כבר לקחת ממנה חצי מהכוח שלה.
העצירה: רגע של שקט בתוך הרעש
אל תיסחפי עם הזרם. עצרי הכל ואמרי לעצמך משפט אחד משנה חיים: "זו רק מחשבה, זו לא עובדה".
הסקרנות: השאלה שפותחת דלתות
במקום להסכים עם המחשבה, תחקרי אותה. האם זה בטוח נכון? האם יש זווית אחרת, מאירה יותר, שפספסת בדרך?
הבחירה: הניסוח מחדש
החליפי את המילים המקטינות במילים שיוצרות מרחב. "אני בתהליך", "אני לומדת ומשתפרת", "יש בי את הכוחות להתמודד". 
אז תדעי שאת לא חייבת "לקפוץ" מיד למחשבה הכי ורודה ואופטימית שיש. לפעמים, הצעד הכי גדול שאת יכולה לעשות הוא פשוט לעבור ממחשבה מחלישה למחשבה שהיא קצת יותר מיטיבה. 
ותזכרי: המציאות שלך מתחילה בבחירה השנייה שלך.



הניצוץ היומי - הכוח לבחור מחדש: האמנות העדינה של חשיבה חיובית

איך זה מקרב

כשאלון חזר ממילואים, רונית שיתפה אותו במה שעבר עליהם בבית בחודשים האחרונים. 
היא סיפרה לא רק על הגעגוע, אלא גם על הדאגה, על הלילות בממ"ד עם הילדים, וגם על הקניות שעשתה כדי לשרוד רגשית. "קניתי בגדים שאנחנו לא ממש צריכים, הזמנתי אוכל, פינקתי את הילדים במשחקים," היא הודתה. "הרגשתי שמגיע לנו". 
אלון הנהן. גם לו היה ברור שהתקופה הזו גבתה מחיר, לא רק נפשי.
כשישבו לבדוק את המצב יחד, גילו שכרטיסי האשראי בקצה, ההלוואות שנטלו חונקים אותם והחודש הקרוב נראה קשה מתמיד. "אז איך מתאפסים?" שאלה רונית בשקט.
מהי עצמאות כלכלית, בעצם?
לפני שמדברים על "איך", כדאי לעצור ולשאול "מה". עצמאות כלכלית לא נראית אותו דבר אצל כולם. יש מי שעבורם זה אומר חיים ללא חובות. יש שעבורם זה היכולת לעבוד בדיוק במה שאוהבים, רק כי בוחרים בכך. ויש שעבורם עצמאות כלכלית היא פשוט לדעת לאן הכסף הולך, ולהרגיש שליטה אמיתית.
ההגדרה הרווחת אומרת שעצמאות כלכלית היא היכולת לנהל את הכסף הקיים כך שיספיק לאורח החיים הרצוי. אבל אורח החיים הרצוי, זה כבר שאלה אישית לגמרי.
אז, קחו דף ועט, ועצמו עיניים לרגע. דמיינו יום רגיל בחיים שבהם הגעתם לעצמאות כלכלית, לא חופשה מפוארת, סתם יום של חול. באיזו שעה התעוררתם? מה אכלתם בבוקר? מה בחרתם לעשות באותו יום? איך נראה הבית? כיצד הגעתם ממקום למקום? איך בליתם בערב?
עכשיו פתחו עיניים וכתב : מה עצמאות כלכלית אומרת עבורי, במשפט אחד? אין תשובה נכונה ואין תשובה שגויה. רק שלכם.
ועכשיו נציע גם שתפנו זמן לדייט זוגי וחשבו יחד לאן אתם רוצים להגיע. שבו יחד, (ובלי הטלפונים) ושאלו אחד את השנייה:

רשמו שלוש מטרות משותפות, קטנות וריאליות שתוכלו ליישם בחצי שנה הקרובה. וזה הרגע שבו חלום הופך לתכנית.
חוזרים לשגרה, עם תכנית
רונית ואלון לא פתרו הכל בערב אחד. אבל הם עשו משהו חשוב, ישבו יחד, הגדירו לאן הם רוצים להגיע והחליטו לפעול. כי עצמאות כלכלית, כמו כל עצמאות אמיתית, לא מגיעה ממקום אחר. היא מתחילה בהחלטה פנימית ומתגשמת בצעדים קטנים ועקביים.
אם אתם מרגישים שהדרך נראית ארוכה מדי לבד, פעמונים כאן בדיוק בשביל זה. יועצים מקצועיים, ליווי אישי וחינמי, שמתחיל בדיוק מהמקום שבו אתם נמצאים, ועוזר לכם לבנות תכנית שמתאימה לכם.
גם אחרי תקופה לא פשוטה, אפשר לבנות מחדש. 
הכוח הזה נמצא בכם, צריך רק להתחיל.



עצמאות כלכלית: לא לעשירים בלבד

ספרי לי קצת על עצמך?🙋🏻‍♀️
אני אדריכלית בתחילת דרכי, עם ניסיון של כמה שנים במשרדי אדריכלים. כבר מהשלבים הראשונים אחרי הלימודים הרגשתי שמשהו כל הזמן מושך אותי חזרה לתכנון ההתחלתי לרגע שבו רעיון נולד. תמיד נמשכתי לצד היצירתי והקונספטואלי של המקצוע, למקום שבו יש חופש לדמיין ולחקור.
בשנה האחרונה אני משלבת כלי AI בתהליכי העיצוב שלי, ומייצרת תוכן שמחבר בין אדריכלות לבין הדמיון, כזה שממחיש את מה שקורה לי בראש. אני אוהבת לקחת רעיון מופשט ולהפוך אותו למשהו ויזואלי, כזה שמרגיש קצת אחר מהרגיל ומציע הסתכלות חדשה.
מה היית רוצה שידעו עלייך ?📜
הייתי רוצה שידעו שאני רואה באדריכלות הרבה מעבר למבנים. מבחינתי זו דרך לבטא תחושות, לספר סיפור וליצור חוויה. הדמיון הוא חלק מרכזי בתהליך הזה, והוא מאפשר לי להביא משהו אישי לתוך העבודה.
השילוב של AI עבורי הוא לא טרנד, אלא כלי שמרחיב את גבולות היצירה ונותן לדמיון ביטוי שלא היה נגיש קודם. חשוב לי להביא הסתכלות רעננה, ולפתוח עוד אפשרויות לאופן שבו אנחנו חושבים וחווים אדריכלות.
מעבר לזה, אני מאוד משפחתית, אוהבת אנשים וחיבור אנושי, ותמיד נמשכתי ללמוד ולהתפתח גם דרך האדריכלות וגם דרך טכנולוגיה. יש בי אהבה גדולה ליצירה וללמידה, וזה משהו שמלווה אותי בכל מה שאני עושה.
מה הצלחה בשבילך?
הייתי רוצה שידעו שאני מאוד משפחתית, אוהבת אנשים וחיבורים אנושיים. זה חלק משמעותי ממי שאני ומה שמניע אותי ביום־יום. בנוסף, אני מאוד אוהבת ללמוד ולהתפתח, ותמיד יש בי סקרנות לגלות עוד בין אם זה דרך אנשים, חוויות או תחומים חדשים.
האהבה הזו ללמידה וליצירה התחברה אצלי באופן טבעי לאדריכלות ולטכנולוגיה. הייתי רוצה שידעו שאני רואה באדריכלות הרבה מעבר למבנים מבחינתי זו דרך לבטא תחושות, לספר סיפור וליצור חוויה. הדמיון הוא חלק מרכזי בתהליך הזה, והוא מאפשר לי להביא משהו אישי לתוך העבודה.
השילוב של AI עבורי הוא לא טרנד, אלא כלי שמרחיב את גבולות היצירה ונותן לדמיון ביטוי שלא היה נגיש קודם. חשוב לי להביא הסתכלות רעננה, ולפתוח עוד אפשרויות לאופן שבו אנחנו חושבים וחווים אדריכלות.
בואי נדבר על אדריכלות ו-AI
איך התחיל החיבור שלך לאדריכלות?
האמת שהחיבור שלי לאדריכלות התחיל די במקרה, ואפילו בצורה קצת מצחיקה.
במהלך השירות הלאומי שלי בבית חולים התחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד. ישבתי עם אבא שלי וניסינו להבין מה באמת מעניין אותי, והמסקנה שעלתה די מהר, היא הייתה שילוב של אומנות ומתמטיקה שני עולמות שנראו אז לא קשורים בכלל.
משם עלה הרעיון של אדריכלות. בהתחלה אפילו לא באמת הבנתי עד הסוף מה זה אומר, רק ידעתי שמדובר במסלול ארוך ותובעני של חמש שנות לימוד ועוד התמחות. אבל משהו בזה תפס אותי, ולא באמת היססתי.
עם הזמן בתוך הלימודים הבנתי לעומק מה זה אומר ליצור מרחב לאנשים. זה לא היה קל, אבל היה בזה סיפוק מאוד גדול מהעשייה, מהיצירה, ומהיכולת להשפיע על איך אנשים חווים מקום. ומשם פשוט התאהבתי.
מה בעינייך הופך בית למדויק באמת?
בעיניי, מה שהופך בית למדויק הוא היכולת שלו לשקף את מי שגר בו את האופי, ההרגלים והתחושות של המשתמשים.
אדריכלות מבחינתי היא לא רק מבנים, אלא תחושה וחוויה. בית מדויק הוא כזה שמצליח לייצר התאמה אמיתית בין החלל לבין האנשים שחיים בו, כך שהוא מרגיש טבעי עבורם, כמעט כאילו תמיד היה שם.
איך נכנס ה־AI לעולם שלך?
החיבור שלי ל-AI התחיל מתוך הרצון להמחיש רעיונות שהיו לי בראש, ולא תמיד הצלחתי לבטא באמצעים הקלאסיים. זה התחיל ככלי השראה, אבל מהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד מתהליך החשיבה שלי.
היום הוא נכנס כמעט לכל שלב מרגע של רעיון ראשוני ועד לדימוי ויזואלי מדויק יותר. מעבר לזה, הוא גם מחדד לי רעיונות ופותח לי נקודות מבט חדשות, כאלה שלא תמיד הייתי מגיעה אליהן לבד.
מה הוא מאפשר לך שלא קיים בתכנון “רגיל”?
ה Ai מאפשר לי לגשר על הפער בין דמיון למציאות. בתכנון ‘רגיל’ יש שלבים, מגבלות וכלים מסוימים, בעוד שכאן אני יכולה לבחון רעיונות בצורה הרבה יותר פתוחה, כמעט אינטואיטיבית.
הוא נותן לי אפשרות לממש חזון גם ביומיום לקחת רעיון מופשט ולהפוך אותו למשהו ויזואלי ומוחשי תוך רגע. בנוסף, הוא מאפשר לי לדייק רעיונות תוך כדי תנועה, לבחון כמה כיוונים במקביל, ולהגיע למקומות שלא תמיד הייתי מגיעה אליהם בדרך הקלאסית.
מה את הכי אוהבת ליצור דרך AI?
אני נמשכת במיוחד ליצירה של דברים שלא בהכרח ייבנו רעיונות שנמצאים בין דמיון למציאות. זה יכול להיות השראה, חזון עתידי או חלום. מבחינתי חשוב להישאר במקום שחולם רחוק, אבל עדיין שומר על כיוון להגשים את זה יום אחד.
יש משהו שהיית רוצה להעביר מהעולם הווירטואלי למציאות?
אני חושבת שהדבר המרכזי שהייתי רוצה להעביר מהעולם הווירטואלי למציאות הוא הגישה, היכולת ליצור בלי מגבלות, לחשוב בחופשיות ולפתח רעיונות עד הסוף.
בעולם הווירטואלי הכול מרגיש אפשרי, ואני שואפת לקחת את החשיבה הזאת גם למציאות, לפתח את הכלים הנכונים, ולמצוא דרכים להפוך רעיונות שנראים רחוקים למשהו שמתקדם ומתממש בפועל
מה בית מייצג עבורך מעבר לפונקציה?
מעבר לפונקציה, בית עבורי מייצג תחושה של שייכות וחיבור. מעבר לשימושים הנכונים והאווירה, הדבר שהכי חשוב לי הוא המשפחה, היכולת של הבית לאחד.
אני מייחסת חשיבות גדולה לחללים המשותפים, כמו פינת האוכל או הסלון, ולדרך שבה הם מעודדים מפגש, שיחה וזמן יחד. מבחינתי, בית טוב הוא כזה שלא רק מתפקד נכון, אלא גם מחבר בין האנשים שחיים בו.
איך עיצוב משפיע על התחושה של מי שחי בו?
עיצוב ואדריכלות משפיעים באופן ישיר על התחושות של מי שחי בחלל. אדריכלות טובה ועיצוב נכון יכולים לייצר רוגע, נוחות, חיבור ואפילו השראה, גם בלי שמודעים לזה באופן יומיומי.
גם לצורה ולגיאומטריה של החלל יש השפעה, קווים חדים וזוויות יכולים לייצר תחושת מתח או דריכות, בעוד שקווים רכים וזורמים, כמו תנועה של מים, יוצרים תחושה רגועה ונעימה יותר. אותו עיקרון מתקיים גם באדריכלות – הדרך שבה החלל בנוי משפיעה ישירות על איך אנחנו מרגישים בתוכו.
מה העתיד בעינייך של עיצוב ואדריכלות?
בעיניי העתיד של עיצוב ואדריכלות טמון בחיבור עמוק עם טכנולוגיה. מי שלא מתקדם עם הכלים החדשים, פשוט נשאר מאחור, אבל ההתקדמות הזו גם פותחת המון אפשרויות חדשות.
יש מי שחושבים ש-AI יחליף את האדריכלות, ואני לא מסכימה. להפך, כשמשתמשים בו נכון, הוא הופך לכלי שמקדם, מחדד ומעשיר את התהליך. מבחינתי זה כמעט כמו שיתוף פעולה – הוא לא מחליף את האדריכל, אלא מוסיף עוד שכבה של חשיבה, השראה ודיוק.
עם זאת, חשוב לי שהליבה תישאר אצל האדריכלים, התשוקה, החשיבה והאחריות לתכנון. כל עוד אנחנו שומרים על העקרונות האלה ולא נותנים ל-AI להחליף את שיקול הדעת שלנו, אלא להשתמש בו ככלי – זו הדרך הנכונה להתקדם.
מה החלום הבא שלך? 
אני מרגישה שאני כבר בתוך התהליך של הגשמת החלום שלי, אני עושה מה שאני אוהבת. החלום שלי הוא להמשיך בדרך הזו, להעמיק, להתפתח, ולחבר בין אדריכלות, יצירתיות וטכנולוגיה.
אני רוצה להמשיך ליצור, לדייק את השפה שלי, ולהפוך רעיונות שנולדים בדמיון למשהו שיש לו נוכחות והשפעה בעולם האמיתי
לסיום
אם אישה אחת תיקח משהו מהשיחה הזו – מה היית רוצה שזה יהיה?🤲🏻
אם אישה אחת תיקח משהו מהשיחה הזו, הייתי רוצה שזה יהיה לא להפסיק לחלום. להעז ליצור את מה שהיא אוהבת, להשקיע בזה, וליהנות מהתהליך.
גם אם לא רואים תוצאות מיד, וגם אם זה דורש יותר זמן ומאמץ, לא לוותר על מה שמרגיש נכון מבפנים. ללכת אחרי התשוקות שלך זה תמיד משתלם בסופו של דבר.
אני יכולה להגיד על עצמי שלא ויתרתי, ובזכות התמיכה של בעלי והמשפחה שלי שמעודדים אותי להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת ולהמשיך להתפתח וללמוד, זה מתאפשר. וזה בעיניי אחד הדברים הכי חשובים בדרך.
מה קרן אור שלך באמצע יום?💫
קרן האור שלי באמצע היום היא שיחה טובה, רגע של יצירה ועשייה, והרגשה שאני מתקדמת. זה גם לעצור לרגע ולהיזכר במה שחשוב באמת.
איזו אישה אחרת נתנה לך השראה – ולמה?🛋️
האמת שאין לי אישה אחת ספציפית שנותנת לי השראה. מבחינתי כל אישה היא השראה בפני עצמה, ויש מה ללמוד מכל אחת, כל אחת עוברת דרך אחרת, מתמודדת ולומדת משהו משלה.
אני מאמינה שיש בנו יכולות מדהימות, ושמה שהכי חשוב זה להאמין בעצמנו ולהעז לפעול ולעשות.

על הכל ועל הלב / ראיון עם רוית טויטו 

מוצאי שבת דורש משהו מנחם, מהיר ומינימום כלים (כי למי יש כוח לשטוף כלים של סוף שבוע?).
הנה מתכון לטוסט-טורטייה מפנק וקריספי – הגרסה המשודרגת למלווה המלכה, שסוגרת את הפינה של הרעב ב-10 דקות עבודה.
טורטייה-פיצה קריספית במחבת
זה שילוב מושלם בין פיצה לטוסט, והסוד הוא בקראנץ' המטורף של הטורטייה.
מה צריך?

איך מכינים?

למה זה מתאים למוצ"ש?

שבוע טוב ומבורך!

טורטייה-פיצה קריספית במחבת

כשהגוף ממשיך להגיב גם אחרי שהכל נגמר 
"ישבנו בסלון" משתפת רותי " ערב רגוע, הילדים כבר במיטות, אני עם כוס קפה, סוף סוף נושמת... וחושבת לעצמי – איזה כיף שהשגרה חזרה אלינו..." 
וקרה משהו? 
"אני שומעת אותה קוראת לי מהחדר, בקול מוזר, לחוץ משהו. אני נכנסת ורואה אותה- את חני שלי יושבת על המיטה רגליים מקופלות, מחזיקה את החזה ומתקשה לנשום. 
אני לא נושמת... אני לא נושמת... 
העיניים שלה פתוחות, מבוהלות, 
הנשימה מהירה. 
אני נכנסת לפאניקה יחד איתה...." 
הצילו----- בטח נלחצת, התקשרת לעזרה? 
אני אגיד לך את האמת... כן. אני נכנסתי לפאניקה, המחשבות שלי כבר לא היו כאן, התכוננתי לגרוע מכל, מה קורה לה? זה מסוכן? מה אני עושה עכשיו???? 
מה עשית? 
"אני כל כך רוצה להיות איתה, בשבילה, ורוצה לעזור להציל אותה. היא הבת שלי, אני אמא שלה, ואיך זה שאין יכולת להושיע אותה???? 
דפקתי בפראות אצל שכנה (אני יודעת שהיא חובשת ויש לה ידע בהגשת עזרה ראשונה) הזעקתי אותה , ראיתי שהבת שלי נגמרת ומשום מה מד"א עדיין לא הגיעו. 
מה קרה שם?
אני לא יודעת להסביר לך את הפלא שקרה שם... 
ברכי נכנסה לחדר התיישבה ליד חני הסתכלה לה בעיניים, תוך כדי שאלה אותי שאלות בלי להזיז ממנה את המבט, והפלא קרה, לאט לאט חני התחילה לחזור לנשום.. 
התברר שחני הייתה רגילה לקום כל לילה מהאזעקות ולרוץ למקלט וכנראה היא לא השתחררה מהטראומה הזו ונכנסה להתקף חרדה. 
למרות שהמלחמה הסתיימה – הלחץ שלה לא נרגע. 
למה זה קורה דווקא כשהכל כבר רגוע? 
לפעמים, בזמן לחץ אנחנו נכנסות ל"מצב השרדות", הגוף מתפקד, פועל, מגיב. אבל כשהמצב נרגע – לא תמיד הגוף נרגע יחד איתו.הלחץ מתפרץ החוצה. 
מה זה בכלל התקף חרדה אחרי אירוע? 
תגובה של הגוף ללחץ שהיה – שמתפרצת דווקא אחרי שהכל נגמר. 
תגובה חזקה ומהירה של הגוף למצב שמתפרש כאיום. גם כשאין סכנה אמיתית. ולכן זה מרגיש כל כך חזק. 
זהו מצב בו אנשים נבהלים היות וזה מרגיש כמו מצב חירום אמיתי, אבל לא תמיד מדובר בסכנת חיים. 
ומה נעשה? 
מודל מעש"ה. 
מ- מחויבות ויצירת קשר – תיצרי איתה קשר, תגרמי לה לראות אותך ולא רק את עצמה. 
ע- עידוד לפעילות – תעודדי אותה לעשות משהו עכשיו- כמו להזיז את השמיכה, לכבות את האור. 
ש– שאלות מחשבה – תשאלי אותה שאלות פשוטות שיגרמו לה לחשוב – כמו איך קוראים לך? בת כמה את? 
ה- הבניה וארגון – תסדרי לה את האירוע מתחילתו ועד סופו תוך דגש שעכשיו היא ביידים טובות. 

עזרה ראשונה

זה לא שאנחנו לא מעריכים את הביטחון, וזה בטח לא שאנחנו מתגעגעים לגלות רוסיה.
אז למה ביום העצמאות אנחנו נשארים בבית המדרש?
טוויסט עושה סדר בין הכרת הטוב לבין החג שעדיין לא הגיע.
בכל שנה, כשהרחובות מתמלאים בכחול-לבן וריח המנגלים עולה באוויר, השאלה הקבועה צפה ועולה: "נו, אז למה אתם לא חוגגים?"
כאילו שאם אנחנו לא יוצאים לרחובות עם פטישי פלסטיק, סימן שאנחנו "נגד".
אבל האמת היא הרבה יותר מורכבת – והרבה יותר יהודית.
זה לא "נגד", זה "בעד" משהו אחר
בואו נניח את הקלפים על השולחן: טוב לנו פה. מי שאומר שהמדינה היא אסון גשמי לעם ישראל – פשוט משקר. כשיש חייל יהודי בשוק הערבי, כולנו מרגישים בטוחים יותר. אנחנו לומדים פה, הילדים שלנו מתחנכים פה, ואנחנו בטח לא רוצים לחזור לימים שבהם יהודים היו חסרי הגנה בגלות. הכרת הטוב? בוודאי שיש.
אז איפה ה"טוויסט"?
הוא מתחיל כשמנסים להפוך את המציאות הזו ל"חג". עבור יהודי מאמין, חג הוא לא רק "טוב לי פה". חג הוא אירוע רוחני של גאולה שלמה. וכשאנחנו מסתכלים מסביב, אנחנו רואים מדינה יקרה, אבל כזו שרחוקה מאוד מלהיות "מדינת הלכה". אנחנו רואים את המאבקים על החינוך של הילדים שלנו, על התקציבים, על השבת.
בין עצמאות לגאולה
ביום שבו יבוא משיח צדקנו וייבנה בית המקדש – זה יהיה החג שלנו. זו הגאולה שחיכינו לה אלפיים שנה. עד אז? אנחנו שמחים על מה שיש, אבל לא מתבלבלים.
בנוסף, יש את העניין ה"פעוט" של ההלכה. יום העצמאות נופל בתוך ימי ספירת העומר. ימים של אבלות, שבהם לא שומעים מוזיקה ולא חוגגים. עבורנו, פסק ההלכה והמנהג חזקים יותר מכל החלטת ממשלה. אם הרבנים לא אמרו לחגוג – אנחנו לא חוגגים.
לא "אצבע בעין"
חשוב להגיד: אנחנו לא מחפשים "להתאבל" דווקא היום כדי להכעיס. מי שעושה "קריעה" ולובש שק ואפר ברחוב רק כדי לעורר פרובוקציה – פשוט צריך להתבגר. אנחנו מכבדים את השכנים שלנו שחוגגים, אנחנו אוהבים כל יהודי, ואנחנו אפילו יכולים לאחל להם "חג שמח" בלב מלא.
אבל בשבילנו? אנחנו מחכים לדבר האמיתי. אנחנו לא חוגגים "עצמאות" של מוסד חילוני, אנחנו מתפללים ל"גאולה" של אומה קדושה.
אז מה עושים היום? ממשיכים ללמוד, מתפללים על עם ישראל, ומחכים ליום שבו כולנו נחגוג יחד – בבית המקדש.

למה אנחנו לא שם כשכולם מניפים דגלים?

בימים של ספירת העומר,
אנחנו לא רק סופרים ימים 
אנחנו גם עובדים על המידות..

תלמידי רבי עקיבא לימדו אותנו שיעור כואב:
אפשר להיות מלאים תורה, ידע ואור 
ועדיין לפספס את הדבר הכי בסיסי…
לכבד אחד את השני.

דווקא עכשיו, בתקופה שמבקשת מאיתנו רגישות,
אחדות ולב פתוח 
זו התזכורת הכי חזקה שיש
יש כוח אחד קטן שאנחנו לפעמים שוכחים כמה הוא גדול 
המילים שלנו.

מילה אחת יכולה להרים,
ומילה אחת יכולה לשבור.
מבט אחד, משפט קטן  ונוגע ישר בלב.

דווקא בימים כאלה, כשכולנו רגישים יותר,
כשהלב פתוח והנפש עייפה 
שמירת הלשון היא לא רק מצווה,
היא מתנה.

מתנה לעצמנו,
ולאנשים שסביבנו.
כי כשאנחנו בוחרים לדבר טוב,
לשתוק כשצריך,
ולהאיר במקום להחשיך 
אנחנו יוצרים עולם קצת יותר רך,
קצת יותר מחובר.

ואולי זה לא תמיד קל,
אבל כל מילה שנבחרת נכון 
היא ניצחון קטן של הלב



הניצוץ היומי

מצרכים
* חופן גדול של עלי חסה/בייבי/רוקט
* אבוקדו אחד חתוך לקוביות 🥑
* חופן אגוזי מלך/פקאן
* גבינת פטה/בולגרית מפוררת
* חצי מלפפון חתוך (לא חובה אבל מוסיף קראנץ’)
לרוטב:
* כף מיץ לימון 🍋
* 2 כפות שמן זית
* כפית דבש
* מלח + פלפל
אופן הכנה:
שמים בקערה את העלים.
מוסיפים אבוקדו, מלפפון, גבינה ואגוזים.
מערבבים את הרוטב ושופכים מעל.
מערבבים בעדינות — וזה מוכן!
טיפ קטן:
תוסיפו את האבוקדו ממש לפני ההגשה כדי שישמור על הצבע והטריות 

סלט אבוקדו מרענן

את אביה יוסף הכרתי לראשונה ביריד “קריסטל”
יריד שבו מתקבצים בעלי מותגים מהמגזר החרדי ומביאים את היצירה שלהם אל הקהל, באווירה מיוחדת ובמחירים נגישים.
בין הדוכנים וההמולה, תפסה את עיני דמות אחת: אמא צעירה, עם תינוקת על הידיים, שמנהלת ביד אחת חנות שלמה – שירות לקוחות, מדידות, מכירות – וביד השנייה מחזיקה תינוקת.
כבר אז היה ברור שיש כאן משהו אחר.
המפגש ההוא הפך עם הזמן לחיבור מיוחד
מקשר של לקוחה ומעצבת, לקשר של הערכה אמיתית.
עד היום אני נהנית לרכוש ממנה פריטים מדויקים, במחירים נגישים, ובעיקר – עם הרבה סטייל ונשמה,
אז שלום לאביה ספרי לנו קצת על עצמך?
אני אביה יוסף, בת 30, נשואה ואמא לשלושה ילדים ברוך השם. אני בעלת מותג אופנה עם שני סניפים ואתר פעיל, ואנחנו קיימים כבר כחמש שנים.
מה היית רוצה שידעו עלייך?
המסר שהכי חשוב לי להעביר הוא שכל אישה, בכל מצב ובכל שלב, יכולה ואף צריכה לפעול למען הגשמת החלומות שלה.
יש מחיר לכל בחירה יש מחיר לעבודה קשה וליציאה מאזור הנוחות, אבל יש גם מחיר לא פחות כואב של להישאר במקום ולא לנסות.
אני מאמינה שעדיף לשלם את המחיר של האומץ ולא את המחיר של החרטה.
מהי הצלחה בשבילך?
הצלחה עבורי היא לא כסף או סטטוס, אלא תחושה יומיומית.
לקום בכל בוקר, להתקדם, לצאת מאזור הנוחות, להתמודד גם עם כישלונות ולהמשיך הלאה.
הצלחה היא היכולת ליפול, לקום, ולבחור מחדש בכל יום בדרך.
בואי נדבר על אופנה ואימון אישי יהודי, איך התחיל החיבור שלך לאופנה ולעיצוב?
החיבור שלי לאופנה התחיל מגיל מאוד צעיר. כבר כילדה אהבתי לצייר דמויות ולעצב להן בגדים, ואפילו תפרתי בגדים לבובות מחומרים שהיו בבית.
זה משהו שתמיד היה חלק ממני.
היה רגע שבו הבנת שאפשר להיות גם מעצבת וגם חרדית – בלי לוותר על אף צד?
זה תהליך שלקח זמן, אבל הבנתי שאפשר לשלב בין עולמות.
הסגנון שלי קלאסי, אלגנטי ולא מתאמץ ואני מאמינה שדווקא בצניעות יש יופי, כבוד ואלגנטיות שלא מתפשרים עליהם.
מהי צניעות עבורך – כגבול או כהשראה?
צניעות היא גבול שמאפשר לפרוח.
כמו בכל תחום בחיים, דווקא הגבולות נותנים מסגרת שמאפשרת יצירה נכונה ובריאה.
בתוך הצניעות יש עולם שלם של אפשרויות, סגנונות ויצירתיות.
איך גבולות הלכתיים משפיעים על היצירתיות שלך
הגבולות הם נקודת המוצא שלי.
ברגע שיש מסגרת ברורה הרבה יותר קל ליצור בתוכה.
דווקא מתוך ההגדרה, נפתח מרחב רחב של יצירתיות, גזרות, בדים וסגנונות.
❤️‍🩹האם היו ויתורים בדרך? ואילו ויתורים חיזקו אותך?
כן. היו ויתורים במיוחד בתחום המשפחתי והאישי.
לא תמיד הצלחתי להיות בכל מקום שרציתי. 
ויתרתי על אירועים משפחתיים כי הייתה לי מכירה שהייתי צריכה לנהל.
אבל למדתי שהעיקר הוא האיכות ולא הכמות, וכשאני עם הילדים אני באמת נוכחת.
הויתורים האלו גם חיזקו אותי ובנו אותי לאורך הדרך.
⚖️איך את מאזנת בין רצון לביטוי אישי לבין מחויבות לערכים?
אני לא רואה בזה סתירה.
דווקא הערכים והגבולות מאפשרים ביטוי עמוק ואמיתי יותר.
בתוך המסגרת, אפשר להביא את היצירתיות בצורה מדויקת ואיכותית.
איך אופנה יכולה להיות כלי לביטוי נשי עמוק?
אופנה משפיעה מאוד על ההרגשה של האישה.
כשאישה מתלבשת בצורה שמכבדת אותה ומשקפת אותה – זה נותן לה ביטחון ונוכחות.
להשקיע בעצמך, גם בדברים הקטנים, זה לא מותרות – זה צורך אמיתי.
מה את רוצה שאישה תרגיש כשהיא לובשת בגד שלך?
אני רוצה שאישה תרגיש ביטחון והעצמה.
אני לא מוכרת רק בגד אני מוכרת תחושה.
בגד שמחמיא לגוף ומשלב נוחות עם נראות משפיע ישירות על איך שאישה מרגישה עם עצמה.
איך הסטייל שלך השתנה לאורך השנים?
הסטייל שלי תמיד היה קלאסי ונקי, אבל עם השנים התחזקה בי השאיפה לשלב בין יופי לנוחות.
ליצור בגדים שגם נראים טוב וגם נוחים ליום־יום – במיוחד לנשים עסוקות ואימהות.
🏹מתי את מרגישה שהעיצוב שלך “מדויק”?
כשיש שילוב נכון בין נוחות לבין נראות.
כשבגד מצליח להיות גם מחמיא וגם נעים ללבישה זה מבחינתי דיוק.
איך נראית שגרת העבודה שלך?
השגרה משתנה, אבל הבנתי שאני עצמי הבסיס לעסק.
כשאני מסודרת, ממוקדת ומלאת אנרגיה זה משפיע על כל ההתנהלות.
מה האתגר הכי גדול בניהול מותג אופנה?
לנהל את עצמי.
לדאוג לאנרגיה, למיקוד ולסדר כי זה מקרין על כל העסק.
איך את מתמודדת עם עומס ולחץ?
לפעמים דווקא לעצור.
לצאת, להתאוורר, ולחזור עם כוחות מחודשים.
בנוסף, יש לי תמיכה גדולה מהבית, וזה משמעותי מאוד.
איזה ערך את מקפידה לשמור עליו בעסק שלך?
יחס אנושי ומשפחתיות.
גם מול העובדים וגם מול הלקוחות.
אני מאמינה שמה שנותנים חוזר.
מה קרן אור שלך באמצע יום?💫
הילדים שלי.
חיוך קטן מהם נותן לי כוח להמשיך, גם בימים מאתגרים.
איזו אישה אחרת נתנה לך השראה ולמה?🛋️
אמא שלי.
היא לימדה אותי לעבוד קשה, לא להתפשר, ולהבין שהגשמת חלומות דורשת עשייה אמיתית והתמדה.
לסיום, אם אישה אחת תיקח משהו מהשיחה הזו – מה היית רוצה שזה יהיה?🤲🏻
לשים את עצמה קצת יותר במרכז.
להבין שלהשקיע בעצמה זה לא אנוכי אלא הכרחי.
כשאישה מרגישה טוב עם עצמה, זה משפיע על כל החיים שלה.

פוסטים

החג עולה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים

שתי משפחות, שני ילדים, 20 שנה: ההחלטה הקטנה שיכולה לשנות את הדרך לחתונה